סוכת שלום

סיפר אור מירושלים:

הנס שמסופר פה קרה לנו בשנת בי"ב תשרי התשע"ג, ממש לפני סוכות. שלוש שנים לאחר פטירתו של הרב זצ"ל. זה היה יום שישי, ערב שבת קודש פרשת "האזינו". הכנות אחרונות לפני סוכות שנכנס ביום ראשון.

גרנו אז ברחוב הרב ריינס, בסמיכות לבית הכנסת של הרב אליהו זצ"ל. בני בן החמש ובתי בן השלוש שיחקו בגינה, ואני עבדתי על הסוכה. הגינה בנויה משטח ששייך לבניין שלנו ומופרד בשביל מרוצף של כשני מטרים. עם הזמן ובשל הזנחה, גדר הבטיחות נהרסה ולא נותרה גדר שמגינה מנפילה לשביל המרוצף. מתוך משחק וסקרנות נעורים הילדים התקרבו לקצה הגינה, ובזווית עיני ראיתי זאת וקראתי להם, שלא יתקרבו לקצה.

התחלתי לרדת מהסולם מתוך כוונה להביא אותם, אך במבט הבא שלי אליהם, לחרדתי ראיתי רק ילד אחד. תחושה נוראה שקרה הגרוע מכל עברה במחשבתי, ואכן, כשהגעתי לקצה הגינה ראיתי לזוועתי את בתי הקטנה שוכבת מחוסרת הכרה, ללא תזוזה על רצפת האבן. מסתבר שהילדה איבדה את שיווי משקלה ונפלה אחורנית על גבה ופגעה ברצפת האבן בגובה של כשני מטרים. ראשה נחבט בקרקע והיא איבדה את הכרתה באופן מיידי. זעקתי שיזמינו אמבולנס מיד, וניסיתי לדבר ולעורר את הילדה, אך היא לא הגיבה. האמבולנס הגיע תוך דקות ספורות ודהר ישירות לבית החולים הדסה עין כרם לטיפול נמרץ, שם אובחן לה שבר בגולגולת ודימום פנימי, רח"ל.

בבית החולים היא לקתה בפרכוס חמור ומבהיל שמצביע על פגיעת ראש, האישונים שלה היו מורחבים, היא לא זיהתה דבר בראייה ולא הגיבה בדיבור, למעט מלמולים לא ברורים. הרופא נאלץ להרדימה, למניעת נזק, ואמר לי שאין מה לעשות כרגע אלא לחכות ולראות מה הנזק, ואז להתחיל בשיקום ארוך שכנראה יארך שנים רבות ואולי לכל החיים.

המצב היה קשה מאוד. לא הייתה שום דרך טיפול לאותו רגע, והדבר היחידי שנותר לעשות זה לחכות ולהתפלל. תחושת עצבות וחוסר אונים גדול תקפה אותי. חבר טוב שהיה עמי בקשר וגר קרוב לביתו של הרב זצ"ל, שמע את מצוקתי ורץ מיד לרבנית אליהו תליט"א לשאול מה לעשות. הרבנית אמרה לנסוע מיד לציון של הרב זצ"ל. כששמעתי זאת, ניצוץ של תקווה ניצת בי, יצאתי במהירות מבית החולים ודהרתי לציון של הרב בהר המנוחות.

ערב שבת קודש, אחרי חצות היום. בית העלמין ריק מאנשים. הגעתי במהירות לציון ובכיתי בדמעות שליש על ציונו של הרב זצ"ל, להציל את הילדה, ושיהיה מליץ יושר בשמים על בתי. הרגשתי שהתפילה יצאה מעומק לבי והקב"ה יעזור, אבל לא ידעתי מתי ואיך, ומה מצפה לנו בעתיד. לא האמנתי שנזכה לראות "ישועה כהרף עין". הייתי בציון מספר דקות בלבד, בגלל לחץ השבת שקרבה, וחזרתי לבית החולים.

לאחר שנרגעתי מעט, בנהיגה בדרך חזרה, התקשרתי להוריי שכבר הגיעו לבית חולים ונמצאו ליד מיטת בתי. שאלתי את אבי מה שלום הילדה והאם יש שינוי במצבה. האמת שלא כל כך ציפיתי לתשובה מעודדת. אבל אבי הפתיע אותי וסיפר את הלא יאומן: הילדה פקחה את עיניה ואף אמרה "אבא". לא האמנתי למשמע אוזניי. הרי השארתי אותה במצב כל כך קשה, ולא ייתכן שילדה שיש לה זעזוע מוח, שלא הייתה מסוגלת לראות או לדבר ונמצאת תחת השפעה של זריקה הרדמה, תתעורר לפתע, תזהה אנשים ותדבר.

חשבתי שאבי אומר לי זאת רק על מנת להרגיע אותי. ביקשתי אפוא לדבר עם אשתי ושאלתי מה בדיוק מצבה של הילדה. היא חזרה על מה שאמר אבי, ושאלה איפה הייתי ומה עשיתי. סיפרתי לה מאיפה אני חוזר, ושמעתי את אנחת הרווחה שלה. כאילו עכשיו הכול היה מובן. היא שאלה אותי אם אני רוצה לדבר עם הילדה, ואני שמחתי מאוד על ההזדמנות הזאת, כי ברקע שמעתי את הילדה חוזרת על המילה "אבא".

סיימתי את השיחה בדמעות של אדם שחזה בנס על-טבעי ובהשגחה פרטית, ואמרתי לעצמי כמה גדול כוחו של הרב זצ"ל שממש יכול להקים מתים לתחיה! גדולים צדיקים במותם! מלמלתי בשפתי מזמור לתודה .

אני מספר כאן על ההתרגשות שלנו, אבל הרופאים לא היו שותפים לה. הם טענו שלפגיעת ראש יש השלכות בעיקר ב-24 השעות שלאחר מכן, ולפי הדימום הפנימי במוח – הרע ח"ו עוד לפנינו. נאלצנו אפוא לאשפז את הילדה, ולמרות שהיא הייתה ערנית ומגיבה, הועלינו מיד לאשפוז בטיפול נמרץ ילדים. מדובר במחלקה מפחידה ומבהילה במיוחד, שבה שוכבים עשרות תינוקות בני כמה שבועות בלבד וילדים קטנטנים, תוך שהם מחוברים לעשרות צינורות ולמכשירים אלקטרוניים, למסכים שמנתרים כל תגובה ותזוזה של הילד. במחלקה הזאת אף ילד לא נמצא בהכרה, ובטח לא במצב שהוא מדבר .

בתי הגיעה לשם בהכרה מלאה וסירבה לקבל זריקה מהאחות. האחות, שלא רגילה בכלל לילדים ערניים, ובטח לא להתנגדות, נדהמה מהסירוב העקשני של בתי לזריקה. "לכאן", אמרה לי האחות, "הילדים מגיעים מבלי לדבר".. אחר כך היא שאלה אותי מדוע בכלל פינו את הילדה לטיפול נמרץ, כי נראה שהילדה בריאה… לאחר התייעצות עם הרופא ובדיקה בצילומי הראש עם הדימום המוחי, הוחלט להשאיר את הילדה בטיפול נמרץ לכל השבת. נאלצנו אפוא לעבור את השבת בטיפול נמרץ, ליד המיטה של הילדה, עם עשרות צלצולים אלקטרוניים מסביב ובאווירה של טיפול נמרץ.

הלילה עבר בשקט, ובבוקר הילדה ביקשה לרדת מהמיטה. היא איבדה את סבלנותה. האחיות, שהיו חסרות אונים ממש, ביקשו להתייעץ עם הרופא התורן, כי לא מקובל שילדים יתרוצצו במחלקת טיפול נמרץ…

לקראת הצהריים הרופאים החליטו להעביר אותנו למחלקת אשפוז ילדים רגילה. הילדה כבר מהלכת על רגליה בחופשיות ומחפשת משחקים לשחק בהם. במהלך השבת מיטתה של הילדה הייתה מוקד לעלייה לרגל, שכן שוב ושוב הגיעו רופאים על מנת לחזות בנס המהלך, ולהבין איך ילדה עם פגיעת ראש כזאת מסתובבת על רגליה. האחות הראשית, שהגיעה גם היא לחזות בנס, שמעה ממני על כל המעשה, וכאשר שמעה שסיפור הנס קשור לרב אליהו זצ"ל, דמעות הציפו את עיניה. מתברר שגם לה היה נס פרטי עם הרב זצ"ל, ובזכותו היא נפקדה בילדים.

במוצאי שבת, לאחר אשפוז של 24 שעות בלבד, ביקשנו להשתחרר. אבל הרופאים סירבו בטענה שהילדה צריכה מעקב. בסופו של דבר, אחרי התעקשות מצדנו, שוחררנו מבית החולים, והילדה עברה את סף הבית כשהיא הולכת על רגליה, כאילו שחזרה מטיול. שטף הדם הפנימי בתוך הראש התנקז בצורה פלאית ונספג בגוף בצורה חלקה וללא כאב. כעבור כמה ימים בבית, הילדה חזרה לגן בריאה ואיתנה כבעבר.

בזכות תפילתו של הרב אליהו זצ"ל, הילדה מתפקדת כרגיל. מדובר בנפילה שאדם מבוגר לא היה קם ממנה, וילד היה זקוק לשיקום של שנים לכל חייו, אם בכלל היה חוזר לעצמו אי פעם. אכן, גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם!

יהי רצון שזכות הרב ותפילתו בשמים תמשיך לעמוד לנו, כך שנזכה לראות בגאולה השלמה, בתחיית המתים ובבניית בית המקדש במהרה בימינו אמן.