הקדמה

שבע שנים שאנחנו בלי הרב זצוק"ל. שבע שנים של געגוע. שבע שנים שבהן אנחנו תופסים את עצמנו רוצים לפנות אליו, לשאול, לבקש, לזכות בחיוכו המנחם, מאיר הפנים. שבע שנים שבהן חלקנו מתנחם בביקור בציונו הקדוש שבהר המנוחות, חלקנו מתנחם בלימוד ההלכות והפסקים שהותיר אחריו, וחלקנו זוכה עדיין להבין דרכו שצדיקים במיתתם קרויים חיים. כי הרב זצ"ל עדיין מופיע אצלם בחלום או בדרכים אחרות, מנחה אותם, מאיר להם את הדרך.

הכרך הזה הוא השביעי במספר בסדרת "אביהם של ישראל". לכאורה אפשר לשאול: מה יש עוד לחדש? מה לא נכתב עדיין שאפשר היה לכתוב בכרך הזה? אבל המדהים בספר הזה הוא שאף אחד לא ישב לכתוב אותו. הוא נכתב מעצמו. אנשים שחוו את החוויות והרגישו צורך לשתף, לספר, להתרגש ביחד, שלחו אותו למייל של לשכת הרב, והסיפורים נערמו עד שהגיעו למה שאתם מחזיקים בידיכם עכשיו.

חלק גדול מהסיפורים הם סיפורים שסופרו לרב שמואל אליהו שליט"א בהזדמנויות שונות. בל"ג בעומר האחרון, בציונו של הרשב"י, פנתה מ' אל הרב שמואל אליהו וסיפרה לו בהתרגשות: לפני 13 שנים, כאשר יצא הרב מציונו של הרב זצ"ל, הוא פנה אלי ואמר לי "מזל טוב". כשהרב זצ"ל ראה את פליאתי, מדוע הרב מברך אותי כך, הוא המשיך ובישר לי שבקרוב ממש אזכה להיריון. ההתרגשות שלי לא ידעה גבול. באותה תקופה היינו נשואים 12.5 שנים בלי ילדים. הגעתי לרשב"י בלב שבור ובתפילה גדולה, ויצאתי משם עם אור גדול ועם תקווה מחודשת. כעבור חודש הברכה של הרב התקיימה בנו וזכינו להיריון. אתה רואה את הילדה הזאת? הצביעה מ' על ילדה שעמדה בסמוך אליה ואמרה: היא הברכה שזכינו לה בזכות הרב.

למחרת, עדיין בהילולה של רשב"י, פנה אל הרב שמואל אליהו אדם וסיפר: שירתי בנח"ל החרדי ביחד עם בנך אריאל. אשתי ואני היינו נשואים שנים, אבל לא זכינו לילד. בכל פעם אשתי נכנסה להיריון, אבל הפילה שוב ושוב. כך שש פעמים. פניתי אפוא לאריאל וסיפרתי לו את הדברים. אריאל שמע והציע מיד: בוא נארוב לסבא אחרי שהוא עורך חופה. וכך עשינו. כשהיה בדרך למכונית בצאתו מן החופה פניתי אליו, וזכיתי שהרב יברך אותנו בזרע של קיימא. זה היה לא יאומן ממש, כי באותו חודש אשתי התעברה וב"ה השלימה את ההיריון בלידה.

שמענו כל כך הרבה סיפורים מעין אלו, אבל בכל פעם זה מרגש מחדש. כי כל סיפור כזה הוא סיפור של חיים. עולם מלא. מרגש, כי רואים את ההתרגשות בעיניים של המספר, כאילו זה קרה עכשיו.

הרב תמיד היה אומר לנו שהוא לא עושה את הישועות. אלוקים עושה ישועות. אנחנו רק מבקשים. לפי זה כל ישועה כזאת היא הופעה של דבר ה'. היא הופעה של חיבור שמים וארץ. ולכן זה מרגש כל פעם מחדש.

כפי שתוכלו לראות, גם הספר הזה מסודר על-פי הפרקים של "מסילת ישרים". כי מי שמעמיק בתורת הרב, בהנהגותיו ובהליכותיו, מבין שזאת המסילה שהוא בחר לעצמו.

אנחנו מתפללים שנזכה גם אנחנו להידבק בדרכיו ולעלות על המסילה הזאת, מסילה שמובילה לחיים של ברכה ושל טוב.

 

 

תּוֹרָה


מדרגות בתורה

איך מרן מגיב שכתלמיד עקשן חושב שנעלמו מעיני מרן "מגיד משנה" מפורש"? בקיאותו המדהימה של מרן בספרי אחרונים שההפליאה את הלומדים. גדוּלה עם פשטות וענווה

סיפר הרה"ג חיים אידלס שליט"א: בצעירותי למדתי בישיבת דיסקין, שנמצאת מול בית המדרש של הרב זצוק"ל, ובליל שישי הייתי מגיע ללמוד בבית המדרש של הרב כדי לשמוע את השיעור הקבוע של מרן הרב זצ"ל. פעם התווכח אחד התלמידים עם הרב על פירוש ברמב"ם וערער על פירוש הרב זצוק"ל מתוך דברי ה"מגיד משנה", והיה נראה כי התלמיד חושב שדברי ה"מגיד משנה" נעלמו מעיני הרב זצוק"ל. הרב זצ"ל לא נעלב ולא נפגע, כי כך היא דרכה של תורה, מי שלא מבין שואל, ובלבד שיעשה כן בענווה.

התשובות של הרב לא הניחו את דעתו של אותו תלמיד, כי הוא עדיין חשב שהרב לא מכיר את דברי ה"מגיד משנה" והמשיך להקשות. הרב חייך, והבין כי התלמיד לא קשוב להסבר בגלל המחשבה הזאת. לכן ביקש מהתלמיד להביא את ספר הרמב"ם, למצוא את פירוש ה"מגיד משנה" על הרמב"ם ולהניח עליו את אצבעו.

כשעשה אותו תלמיד כן הורה הרב זצוק"ל לתלמיד לעקוב אחריו. או אז ראו התלמידים דבר מדהים. מרן הרב החל לומר לתלמיד בעל-פה את דברי ה"מגיד משנה" מילה במילה, ממש כאילו הוא קורא את הדברים מתוך הספר. מובן שאחרי הפלא הזה, התלמיד פתח את לבו להקשיב לדברי הרב ולנסות להבין אותם.

אמר הרב אידלס: שימו לב, לא מדובר במשנה או בגמרא שכולם לומדים והוגים בה ויכולים לזכור אותה בעל-פה. לא מדובר בדברי הרמב"ם, שאולי הרב קרא ושנה כמה פעמים והוא זוכר אותם. מדובר במפרש שדבריו כתובים סביב הרמב"ם, ואי-אפשר לזכור את דבריו על-פה אלא אם כן קראת אותם ושנית כמה וכמה פעמים, ואתה חוזר והוגה בהם והם מונחים על לבך תמיד.

הייתי צעיר באותם ימים, לומד וחוזר על לימודי בכל רגע פנוי. חשבתי, כמו כל תלמיד צעיר, כי אני בוודאי נקרא הוגה בתורה. כשראיתי את בקיאותו המדהימה של הרב זצוק"ל בתורה, שכאילו מונחת בכיסו, הבנתי שיש לי עוד הרבה ללמוד ולהגות בתורה כדי להגיע למדרגה קרובה למדרגת הרב זצוק"ל.

אני זוכר את עצמי אחרי השיעור מהרהר בגודל תורתו של מרן הרב אליהו זצוק"ל. גדוּלה עם פשטות וענווה. מהרהר ובוכה על מדרגת תורה כל כך גדולה שנמצאת בתוכנו. בוכה ומתפלל לזכות גם אני בדבקות ובלימוד תורה כזה.

לא בית פרטי

איך מגיבה בתו של מרן בהיותה ילדה קטנה לבקשת הרבנית שתחי' לפנות את מקומה בחדר למען שיעור נשים בבית הקטן שלהם? הבית של מרן הבית של כל עם ישראל

סיפרה הרבנית מירב עמור, בת הרב זצ"ל: בצעירותי התגוררנו ברחוב בן-ציון, בדירה קטנה מאוד. היה חדר הורים, הול וחדר קטן שלי. באותה תקופה לא הייתה לרב לשכה וחדר לקבלת קהל, והאנשים הרבים שביקשו לשאול שאלות היו באים אל ביתו, וכך היה הבית מלא תמיד באנשים. בנוסף, הרב היה מעביר שיעורים בבית, ובין השאר היה לו שיעור לנשים. מכיוון שנשים רבות ביקשו להשתתף בשיעור הזה, הן ישבו בכל מקום אפשרי, כולל על הרצפה. העיקר לשמוע את הרב.

יום אחד, בתקופת החופש הגדול, הרשיתי לעצמי להישאר לישון עוד קצת. לפתע אימא שתחיה נכנסה אלי לחדר וביקשה שאזדרז לקום, כי הגיעו נשים לשיעור ואין להן מקום לשבת. אמרתי לאימא שזה חדר שלי פרטי, שיסתדרו במקום אחר. משכתי את השמיכה על הראש והמשכתי לישון. אימא ניסתה לפתות אותי בדרכים שונות לקום, ואף אמרה שתעזור לי לעבור לחדר השינה שלהם, שם אוכל להמשיך לישון בשקט. אבל אני המשכתי לרטון.

אז אמרה לי אימא משפט שהבנתי אותו רק כשגדלתי: הבית שלנו הוא לא בית פרטי, הוא בית של כלל עם ישראל. נכון, זה החדר שלך, אנחנו מנסים לשמור על התא המשפחתי, אבל זה בית של כל עם ישראל. ואם צריך, תני גם את החדר שלך. היום אני כמובן מבינה את הזכות הגדולה שהייתה לי לגדול בבית כזה. אבל אז הייתי ילדה, וכל מה שרציתי הוא שיניחו לי ולא ייקחו לי את החדר הפרטי.

ביקור של הבן איש חי

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה דבוק מאוד בתורתו של מרן הבן איש חי, רבי יוסף חיים זיע"א. מסתבר שהתורה היא תורת חיים ולא רק דפים כתובים בספר.

אדם שהיה מסיע את הרב זצ"ל באופן תדיר סיפר כי פעם הוא הגיע אחר הצהריים כדי לקחת את הרב למקום כלשהו, והוא הקדים והגיע לפני השעה המיועדת. כיוון ששמע שהרב משוחח מאחורי הדלת עם מישהו בענייני הלכה, הוא החליט להמתין מחוץ לחדר כדי לא להפריע לרב.

כעבור רבע שעה הרב יצא וראה את הנהג ממתין לו. שאל אותו הרב: מדוע לא קראת לי לצאת? השיב לו הנהג: שמעתי שהרב משוחח עם מישהו ולא רציתי להפריע. נענה הרב ואמר: מה אעשה, הבן איש חי בא…

נסיעה בנטל

כוח ברכתו של מרן הרב לחולל פלאות במיוחד לאלו שמוסרים נפשם בשיעורים קבועים בתורה ויראת שמיים

סיפר הרב מנחם בורשטין שליט"א: אני חושב שצריך לספר יותר על הנהגות והלכות של הרב זצוק"ל. אבל כדי שיבינו שאיש אלוקים היה הרב אציין סיפור חשוב, אחד מסיפורי הנפלאות הרבים שהייתי עד לו.

הרב היה מעודד אותי רבות ללמד ולהפיץ תורה. פעם נתקעתי עם הרכב בצומת לטרון, בדרך לשיעור בישיבת "אור עציון". ניסיתי להניע את הרכב כמה וכמה פעמים, אך לשווא. ידעתי שהתלמידים מחכים, וזמן השיעור מתקרב והולך, אבל הייתי חסר אונים. בעודי עומד שם, בצומת לטרון, עצר אחד מידידי הגר במבוא-חורון, אדם שמבין ברכבים, ובדק את התקלה. הוא אמר לי מיד: חברי היקר הרב בורשטין, אם אתה רוצה עוד ללמד היום, תזמין גרר וסע לשיעור במונית, אל תשלה את עצמך.

בלית ברירה ישבתי וחיכיתי לגרר שיגיע להוציא אותי משם. בינתיים התקשרתי לרב לשאול כמה שאלות בהלכה שחיכו למענה. תוך כדי שהרב משיב על שאלותיי, הוא שאל איפה אני נמצא. אמרתי לו שאני תקוע בדרך לשיעור תורה. האם זה שיעור תורה קבוע? שאל אותי הרב. השבתי לו שכן. אמר לי הרב: עלה לרכב וסע לשיעור. אמרתי לרב: מכונאי בדק את הרכב והוא לא מניע. אמר לי: אף על פי כן. שאלתי אותו: ומה עם החזרה? אמר לי: כתוב בגמרא (חולין קמב ע"א): "שלוחי מצוה אינן נזוקים לא בהליכתן ולא בחזרתן". עליתי על הרכב התקוע, סובבתי את המפתח והנה הרכב נעור לחיים ונוסע. האמת היא שהייתי בטוח שכך יקרה. הרי הרב אמר. הגעתי לשיעור בישיבת "אור עציון" בלי שום תקלה. אחרי השיעור שבתי והנעתי את הרכב כדי לנסוע לביתי והרכב הניע, ממש כמו שהרב אמר. וכך נסעתי עד שהרכב הגיע עד למרחק של כחמישים מטר מביתי, ושם הוא שבק חיים.

בהזדמנות אמרתי לרב שסיפרתי לתלמידים על ה"מופת" שהיה לי, ותשובת הרב הייתה: לא היית צריך לספר, לא מספרים דברים כאלו. השבתי לו שרציתי ללמד אותם כמה חשוב להגיע לשיעור בזמן וכמה צריך להתאמץ כדי ללמד תורה. הנהן הרב בראשו ואמר: אם זה לצורך, אז בסדר.

אבן פינה להיריון

בניית בית כנסת ובעיקר הזוכה לממן זאת מכספו זוכה לברכות הרבה – במיוחד כאשר מרן הרב מבטיח ליהודי בן זכר…

סיפר הרב יוסף מוגרבי, ראש מוסדות "תפארת בנים" בחולון: לפני 45 שנה לא היו בחולון הרבה מוסדות תורה וחסד. הלכו הרה"ג יצחק כדורי זצוק"ל והרה"ג יהודא צדקה זצוק"ל ועמהם הרה"ג אליהו זצוק"ל למו"ר אבי, שהיה איש ציבור, וביקשו ממנו שיסייע בבניית בית-כנסת בחולון, שיהיה מרכז להפצת תורה. להורי הייתה בת אחת, ואחר כך במשך 13 שנים לא נולדו להם ילדים. שמע אבי את בקשתם ואמר לשלושת הרבנים החשובים: אתם מבקשים ממני בקשה ואני מוכן למלא אותה ולבנות כאן בית-כנסת לתורה ולתפילה, אבל מי ימלא את בקשתי? יש לי בת ואין לי בנים, ואני עוסק עם הציבור ולטובתם ומשמחם. מי יגיד עלי קדיש?

אמר לו הרב אליהו זצ"ל: מקובלנו כי מי שבונה קיר בבית הכנסת זוכה לבנים. אמר לו מו"ר אבי: אני מוכן לבנות בית-כנסת שלם אם הרב יבטיח לי. הרב חייך כדרכו ואמר לו: לא צריך בית-כנסת שלם, קיר אחד מספיק. וכך נפרדו הרבנים ממו"ר אבי ז"ל. הרבנים הלכו לדרכם ומו"ר אבי החל להתאמץ למצוא מגרש ולהכין תוכנית לבניין בית הכנסת. בין כך ובין כך אמי נכנסה להיריון. מו"ר אבי לא שאל באותם ימים אם זה בן או בת. לא היה אולטרסאונד משוכלל כמו בימינו. אבל הוא ידע. הרב אליהו אמר לו שיהיה לו בן אם הוא יבנה קיר אחד.

כמו שכולנו יודעים, היריון אורך תשעה חודשים, וגם בניית בית כנסת לא מתרחשת ביום אחד. וכך ההיריון של מרת אמי התקדם במקביל להתקדמות שלבי הבנייה. את הקשר בין שניהם הרגישו כל בני המשפחה ביום הנחת אבן הפינה. תוך כדי הטקס החשוב פנתה אימא לאבא ואמרה לו: אני צריכה ללכת דחוף לבית החולים. הגיע זמן הלידה. וכך נולדתי בד בבד עם הנחת אבן הפינה לבית הכנסת.

כל שלבי גדילתי היו מקבילים לשלבי בניית בית הכנסת, וכך זכה בית הכנסת להיות מוקד להפצת תורה בחולון בנשיאות הרב זצ"ל, וגם אני גדלתי בישיבות ומצאתי את עצמי עוסק כל ימי בהפצת תורה. הכול מכוחו של הרב. מהתפילות שלו. מהאכפתיות שלו לעם ישראל.

רחוקה לשעבר

התלבטות של בחור שומר מצוות בקשר לשידוך של אחת שהייתה שומרת מצווה אך לשעבר… ברכתו של הרב פעלה פעמיים. גם להתחזקות בתשובה של הבחורה וגם לסגירת השידוך לשמחת כולם…

לפני שנים רבות הכרתי בחורה, שהייתה דתל"שית ורחוקה מאוד מיהדות, אבל עם נשמה מאוד גדולה. אני בא ממשפחה דתית ורציתי מאוד בית של תורה ויהדות. הדילמה שלי הייתה גדולה מאוד, האם שייך להתחתן עם אותה בחורה או לא?

החלטתי לשאול את הרב זצ"ל, אבל באותם ימים הוא היה חולה ולא יכולתי להגיע אליו. הרבנית שתחיה הציעה לי לבוא שוב ביום אחר, אולי תהיה שעה שבה הוא יוכל לקבל אותי. והנה כעבור שלושה ימים הרב היה במצב שיכול היה לקבל אותי ונכנסתי אליו עם שאלתי. הרב שמע את הדברים והשיב לי: תתחתן אתה, ובעזרת ה' היא תביא אור גדול ואמונה גדולה.

כדבריו של הרב כן היה. היום אותה בחורה היא אשתי, ב"ה, והיא מחזקת אנשים לאמונה טהורה ולקדושה גדולה. מחנכת ילדים ומחנכת מבוגרים, וממש מפיצה את אור ה' בעולם. אני כל כך שמח ששאלתי את הרב זצוק"ל, שיודע לראות את פנים הנשמה ובזכותו זכיתי להתחבר עם נשמה כל כך גדולה.

תורה מתוקה מסוכר

בצעירותו של מרן על מנת לחבב את מתיקות התורה על לומדיה היה מרן מוותר על הקוביית סוכר היחידה שלו למען הזולת והכל בצניעות וענווה אין סופיים…

סיפר הרב יעקב כהן מהוצאת הספרים "שיח ישראל", כי בילדותם הם היו מגיעים לישיבת "פורת יוסף", שם למד הרב זצ"ל. בתקופה ההיא היה עוני גדול והישיבה לא הייתה נותנת סוכר כי אם במידה. קוביית סוכר לכל בחור ישיבה, כדי שימתיק את השתייה שלו. סיפר הרב כהן: הרב זצ"ל היה בוודאי רוצה לטעום את הממתק הנדיר הזה, אבל היה מתגבר על עצמו ונותן לי בכל פעם את קוביית הסוכר שלו. כך הוא היה מושך אותי ללמוד בישיבה, בתחילה בכדי לקבל את קוביית הסוכר ואחר כך כבר מצאנו את המתיקות של התורה בין דפי הגמרא..

היה מסיים הרב יעקב כהן ואומר: מהרבה רבנים למדתי תורה. אבל את המתיקות שלי קיבלתי ממרן הרב אליהו זצוק"ל.

לימים, כשהודיתי לו על כך, אמר לי הרב: אינך צריך להודות לי, עשיתי את זה למען עצמי. שמתי לב כי הסוכר גורם לעייפות, וכיוון שרציתי לנצל כל רגע וללמוד תורה כחפצי, העדפתי לשתות תה מר, שהוא גם מעורר, ולתת לך את קוביית הסוכר.

תנו כבוד לתורה

מרן הרב מרדכי אליהו מוסר נפש למען החזקת תורה ומכתת רגליו למען הצלחת לימוד תורה ומעמיד את הישיבה על רגליה למען כבוד התורה

מספר אליהו רבוח, תושב בר-יוחאי לשעבר, כיום תושב קריית-ארבע: בשנת תש"ס הייתי אברך צעיר בישיבת מרכז תורני בצפת בראשות הרב בניהו ברונר שליט"א. היינו ישיבה משגשגת, האברכים קיבלו מלגות בזמן, ובמקביל נפתחה ישיבת ההסדר.

בעקבות קשיים כלכליים של הישיבה, לאחר עליית מפלגות שהדת לא עמדה בראש מעייניהן, בלשון המעטה, החלו לקצץ את תקציבי הישיבות ואת סבסוד האברכים. הישיבה נקלעה לחובות עד שבמשך ארבעה חודשים אברכים בעלי משפחות לא קיבלו מלגות ולא משכורות. החוב הלך וטפח והגיע לכמיליון שקלים.

באחד הימים תלה ראש הישיבה מודעה, בה הוא מסביר בקצרה כי כולל האברכים נסגר עקב חובות, ולכן כל אברך ימצא לעצמו מסגרת אחרת. למותר לציין איזו אווירה שררה בישיבה באותם ימים, מלבד הלחץ וחוסר האונים. אני עשיתי מעשה, לקחתי את אותה מודעה ונסעתי לרב דוד אבוחצירא שליט"א מנהריה. הראיתי לו את הכתוב במודעה, והוא אמר בתשובה: "ישיבות וכוללים לא נסגרים! רק נפתחים!". אחר כך הוא ברך אותי שתהיה ברכה והצלחה בכול מעשי ידיי וברכת האבות תהיה בעזרי.

שאלתי את הרב מה עליי לעשות, והוא אמר לי: "אתה כבר יודע, ברכה והצלחה". ביקשתי משהו לקחת לברכה. הגבאי נתן לי שלושה בקבוקי ערק עם ברכה מהרב וברך אותי להצלחה .

יצאתי ממנו ורגליי נשאו אותי לרבי ומורי הרב שמואל אליהו בצפת. סיפרתי לו מה אמר הרב דוד, ושאנחנו חייבים לעשות משהו להצלת הישיבה שלא תיסגר. הרב הציע לערוך ערב התרמה, ואני החלטתי לנסוע בהקדם לרב מרדכי אליהו זצ"ל לקבל את עצתו וברכתו. כבר למחרת התייצבתי בביתו של הרב זצ"ל והראיתי לו את המודעה על סגירת הישיבה בצפת. כשהוא ראה את הכתוב הוא הגיב באותן המילים ממש של רבי דוד שליט"א: "ישיבות לא נסגרות, רק נפתחות". שאלתי את הרב האם יוכל להגיע לערב ההתרמה של הישיבה, ולא זו בלבד שאמר שיגיע, אלא שהורה לעוזרו למצוא את התאריך הקרוב ביותר האפשרי.

ערב ההתרמה נקבע לכ"ח באלול, יומיים לפני ראש השנה. נותרו לי חודש וחצי בלבד להתארגנות. הנהלת הישיבה הייתה מאוד סקפטית ולא האמינה שזה יצליח, אבל אפשרה לי להמשיך בהתארגנות. ראש הישיבה הרב בניהו תמך מאוד, וחברים לעמותה בישיבה נרתמו כולם – אברכים, בחורים וחברים, ובראש כולם ראש המועצה דאז יוסי עוז שעזר לי מאוד. הפכתי את המשרד של הרב שמואל אליהו לחמ"ל שלי, ממנו ניהלתי וארגנתי ערב שאף אחד בצפת לא ישכח, ערב לכבודה של תורה.

מרן הרב אליהו זצ"ל הגיע ביום כ"ח אלול לשיחות חיזוק והתעוררות באולפנת בני-עקיבא מירון ובישיבה התיכונית, שיחה לישיבה ולבסוף לערב ההתרמה. את האולם מילאו עסקנים, חברים ומוקירי הישיבה, וכאשר מרן הרב הגיע למקום כולם עמדו בפתחו של האולם וקיבלוהו ברוב עם והדר.

הערב היה עמוס בברכות, וכולנו חשנו ברוח החדשה שהחלה נושבת במקום. רוח של קדושה. ההכנסות מאותו ערב כיסו את כל ההוצאות והחובות, וכולנו יצאנו משם בהרגשה של ברכה גדולה לשנה החדשה. גם היום, 15 שנים אחרי אותו מעשה, הישיבה מעמידה תלמידים הרבה, וראש הישיבה החדש והרב אייל יעקובוביץ בראשה מכניס רוח קדושה וטהרה ללימוד תורת מרן .

בראש השנה באותה שנה הייתי בצלו של הרב דוד אבוחצירא שליט"א מנהריה. כאשר ניגשתי אליו, הוא קם ונשק על ראשי ואמר לי שהוא רואה שזכיתי לפתוח מחדש את הישיבה. סיפרתי לו על ההצלחה הכבירה בזכות התרומות, והרב תיקן אותי ואמר: זה לא בזכות התרומות, זה בזכות הרב מרדכי אליהו. זכותו עמדה לכם וברכתו. בזכות מרן עשרות ומאות תלמידי חכמים לומדים בישיבות הקדושות ומגדלים דורות של תורה וטהרה. תהיה נשמתו מליצה יושר עלינו תמיד.

תמונה מהדינר בצפת:

בת כהן לבן תורה

איך הכריע מרן בשאלה לבחור מעדה קדושה בישראל, שנמנעים מלישא בנות כהנים מהחשש שבנישואין אלו תאבד הבת כהן ממעלת הכהונה ? החובה והקדושה שיש לכל אחד ובמיוחד לישראל הנשוי לבת כהן להיקרא "בן תורה" !

הייתי תלמיד ישיבת הסדר, והגעתי לגיל שידוכים. ב"ה הכרתי מישהי, הייתה בינינו נשיאת חן ובשלב מסוים רצינו להתחתן. הכול היה טוב ויפה, הכלה נאה וחסודה, אבל אבי אמר לי שלא אוכל לשאת אותה לאישה. שאלתי מה הבעיה, והוא השיב: הבחורה היא בת כהן. עכשיו באמת לא הבנתי כלום. הרי זו זכות גדולה להידבק בזרעו של אהרון הכהן ע"ה. אבל אבי הסביר לי שבמשפחתנו, השייכת לקהילת יהודי אפגניסטאן, עוברת מעין מסורת שאין לנו להינשא לבנות כהן. להשיא בנות לכהנים אין בעיה, אך לא להפך. למה? הדעה הרווחת במשפחה היא מתוך כבוד לכהנים, שלא "להוריד הכהנת מדרגתה" להיות כישראל פשוט.

אמרתי לאבי שלדעתי זה רק מכביד על הכהנים ולא מוסיף להם שום כבוד, אבל זה לא עזר. בצר לי פניתי אל ראש הישיבה שלי, אולי תהיה לו עצה טובה בעבורנו, והוא המליץ שנשאל את הרב זצ"ל. וכך השכמנו קום, ראש הישיבה, אבא שלי ואני, ונסענו יחד כשעה על מנת להגיע לבית הכנסת של הרב בירושלים לתפילת ותיקין. אחרי התפילה מסרתי לרב דף ובו מתואר הסיפור בקצרה.

הרב קרא את הדברים מתחילתם ועד סופם, פנה אל ראש הישיבה ושאל עלי: "האם הוא בן תורה?" השאלה הייתה קצת מפתיעה, ואולי ראש הישיבה היה נבוך להשיב לידי, ולכן לא ענה. הרב חזר על שאלתו: "האם הוא בן תורה?" גם אני עצמי הרגשתי איזשהו פחד לענות, למרות שעסקתי בישיבה בתורה, האם אני ראוי להיקרא בן תורה? הרב זצ"ל קטע את המבוכה ואמר בזו הלשון: "בן תורה – אל חשש".

ב"ה התחתנו ונולדו לנו שתי בנות מתוקות. אבל אני מרגיש שלמרות שדברי הרב לא הופנו אלי בצורה ישירה, שכן הנשאל היה ראש הישיבה שלי, הם אכן הופנו אלי. כאילו הרב אומר לי: שים לב שכל ההיתר לשאת בת כהן מבוסס על כך שעליך להיות בן תורה. מאז אני משתדל להיות ראוי לכינוי הזה. יש לי לא מעט נפילות, אבל אני לומד תורה ומלמד שיעורי תורה משתדל להצדיק את התואר הזה, בן תורה, ולהיות ראוי לאשתי, בת כהן. ראוי להידבק בזרעו של אהרון הכהן.

תורה מחויכת

איך הקנה מרן לתלמידיו הרבים – דרך בלימוד ואיך לגרום לתלמידיו הרבים להיות קשובים לכל פרט במהלך השיעור, וכדרכי רבותינו התנאים והאמוראים

רב פפא מספר בגמרא, כי רבא היה בודק את הערנות של תלמידיו ואת ביטחונם בהלכות שהם לומדים, והיה מנסה אותם בשאלות שאין בהן ממש כדי לראות כיצד יגיבו.

סיפר הרב יהודה עמיחי, רב "מכון התורה והארץ": זכיתי ללמוד אצל הרב זצ"ל שנים רבות שימוש בהלכות מעשיות בשמיטה ובכלאיים ובכל המצוות הקשורות לארץ. בין השאר למדנו אצל הרב כיצד בודקים אתרוגים, ובאותם ימים היו עוטפים את האתרוגים בשיער פשתן ולא בעטיפות פלציב כמו היום.

פעם אחת נצמד אניץ פשתן לסוודר שלי, והרב הצביע עליו ואמר לי: שעטנז. הוצאתי מיד את אניץ הפשתן, אבל כעבור רגע עלה בי ספק. העזתי ושאלתי, כי תורה היא וללמוד אני צריך: הרב, האם באמת זה שעטנז? הרב חייך ואמר: טוב שאתה שואל, כי באמת על-פי ההלכה זה לא שעטנז (שו"ע יו"ד ש ס"ע ב). והבנתי שהוא בודק אותנו כמו שרבא בדק את תלמידיו.

שיעור בנינוחות

על גאונותו של הרב בכל מכמני התורה – על כוחו הגדול במסירתצ שיעור ומערכה שלימה רק מתוך שאלה של תלמיד מהשיעור – סיני ועוקר הרים

בכל מוצאי שבת מברכין היה הרב זצ"ל מעביר שיעור בהלכה בבית הכנסת "מנחת יהודה" של משמשו, הרב יהודה מוצפי. מאות אנשים ונשים היו מחכים לשיעורים האלה, ושומעים מהרב שיעור בהלכה, שמתובלים בו סיפורים על תלמידי חכמים מהדור הקודם, סיפורים של תורה ויראת שמים.

על השיעורים האלה מספר הרב יהודה מוצפי: זה נשמע ממש מוזר, אבל אנחנו לא ראינו את הרב כשהוא מכין את השיעורים האלה. אני הייתי שואל אותו שאלה, ומתוך השאלה הזאת הוא היה מעביר שיעור שלם. כך זה היה עשרות שנים. במהלך השיעור הוא היה מספר מעשה ודרכו ממחיש את ההלכה. לא מצאתי את השיטה הזאת אצל רבנים אחרים, שמעבירים שיעורים בצורה כזאת. במיוחד בשיעור שיש בו כל כך הרבה משתתפים. אבל הרב היה נינוח כולו, מחויך, ודרך הסיפור היה מלמד את ההלכה לפרטי פרטיה.

זרע של תורה

מספר הרב נפתלי מקריית-ספר: אחד מידידי המשפחה נצרך לישועה בזרע של קיימא, מאחר שהרופאים לא נתנו להם הרבה סיכויים. אבל כמו שאנחנו יודעים, יש רופאים ויש דברים שהם מעל הטבע. לכן הגיעו בני הזוג למעון קודשו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל וביקשו ברכה וישועה. הרב ברך אותם בחום והמליץ להם לפתוח כולל אברכים שילמדו בליל שישי. שכן הלימוד בזמן זה ידוע כתיקון למידת היסוד.

אבל הרב הוסיף ואמר: אל תפתחו את הכולל בירושלים, שיש בה ממילא הרבה לומדים, לכו למקום שאין ושם תפתחו, שיהיה מקום עם תועלת. את בני הזוג ליווה אדם שהוא ממשפחתנו, והוא שאל את הרב: האם אפשר לפתוח את הכולל בקריית-ספר? הרב נענה בחיוב ואמר: כן, כן, מקום טוב מאוד. ממש באותה השעה קיבלו על עצמם בני הזוג לפתוח כולל ליל שישי, עם מניין אברכים שיושבים מחצות לילה ועד תפילת שחרית, לומדים ומקבלים מלגה להוצאות השבת. לא עבר זמן רב, ובני הזוג זכו לישועה גדולה, וברוך ה' הכולל קיים עד היום והולך וגדל בעצתו ובראייתו למרחוק איך ליצור ולהצמיח את השממה בכל המקומות.

חרדים לאמונה

לפני שנים רבות, בהיותי מאורס, נקלענו ארוסתי ואני לבעיה. באותה תקופה למדתי לתואר בפיסיקה, וארוסתי, שאומנם רצתה אותי, רצתה גם בעל שילמד תורה. הגענו אפוא אל הרב אליהו זצ"ל, בתקווה שהוא יעזור לנו להיחלץ מהמשבר הזה שהיינו נתונים בו. הרב זצ"ל שמע את שנינו ואמר למי שהייתה אז ארוסתי כי הלימוד שלי בפיסיקה יכול להביא קירוב אל ה', כי השומעים יקבלו את הדברים ממי שנחשב בעל ידע בפיסיקה.

ארוסתי קיבלה כמובן את דבריו של הרב והתחתנו בשמחה. אבל כל ימי חיכיתי לשלב שבו אוכל לקרב יהודים לאביהם שבשמים דרך הידע והתואר שלי בפיסיקה. זכרתי את הדברים של הרב, אלא שאני מלמד פיסיקה ב"מכון לב", ואף שאני משתדל להכניס הרבה אמונה בשיעורים שלי, הסטודנטים שלי הם ברובם דתיים וחרדים ולא חילוניים.

מטבע הדברים היו התלמידים באים אחרי השיעור ומבררים נושאים שהיו קשים להם, והנה קרה שדווקא מבין הסטודנטים הדתיים והחרדים, שמקיימים מצוות באופן מלא או חלקי, היו כאלה שהם חלשים מאוד בנושאי אמונה. שמתי לב שחסרים להם דברים יסודיים ובסיסיים, והאמונה והקרבה לאלוקים מהם והלאה. כמו כן ראיתי כי הדברים שלי הם כמים חיים על נפש עייפה, והבנתי כי הקירוב שהרב התכוון אליו הוא לא לחילוניים דווקא, כי לעתים גם אנשים דתיים זקוקים לקירוב.

תּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, הִתְחַנְּנִי בְּבַקָּשָׁה

מספר הרב שאול דמרי, לשעבר מנהל המקומות הקדושים: לפני כ-25 שנה הרב מרדכי אליהו זצ"ל היה בביקור ברומניה, ובין השאר הוא נפגש שם עם כומר. במהלך הפגישה, להפתעת כל הנוכחים במקום, הוציא הכומר שני ספרי תורה קטנים וביקש לתת אותם לרב. כשראה את פניו המופתעות של הרב, סיפר הכומר: את ספרי התורה האלה נתן לי יהודי שהיה גבאי באחד מבתי-הכנסת במקום, כשהיה בדרך למחנות ההשמדה. הוא היה בטוח שיחזור, וביקש ממני שאשמור על ספרי התורה האלה למענו, וכשהוא יחזור הוא יקבל אותם. לצערי היהודי הזה לא חזר, הוא נספה בשואה, ועכשיו אני ממלא את השליחות שלי ומוסר אותם לך.

למותר לציין איזו התרגשות גרמו ספרי התורה האלה לרב זצ"ל ולכל מי שהיה שם אתו. הרב הודה לכומר, גם בשמו של אותו יהודי שלא זכה לחזור ממקום המוות ההוא, וכמובן הביא אותם אתו ארצה.

אני לא יודע מנין היה לי העוז הזה, אבל כאשר הרב סיפר לי על הספרים הללו, ביקשתי ממנו שייתן לי אחד מהם. להפתעתי הרב לא השתהה בתשובתו ומיד השיב: בסדר, אבל למה אתה צריך? סיפרתי לו שבבית-הכנסת שלנו אנחנו נוהגים להעלות חתן בשבת חתן ולקרוא לו את פרשת "אברהם זקן" מתוך ספר תורה. חשבתי אפוא להכין את ספר התורה הקטן הזה שיזכו בו חתנים. הרב כמובן שמח על הייעוד שנמצא לספר התורה המיוחד הזה ונתן לי אותו לבית-הכנסת. וכך היה. בדקנו את ספר התורה הזה ושמנו אותו בבית-הכנסת, ובכל פעם שהייתה שבת חתן העלינו בו חתן.

עברו כמה שנים והייתי צריך לחתן זוג שהבחור היה גֵר, אביו יהודי אבל אמו גויה. הוא שאל האם אוכל לעשות לו שבת חתן, ואני נעניתי לו בשמחה. לבית-הכנסת הוא הגיע עם אביו ועם המשפחה. הוצאתי את ספר התורה, ואחרי שסיימנו לקרוא סיפרתי לנוכחים את תולדות הספר הזה. פתאום אני רואה את אביו היהודי של החתן פורץ בבכי. שאלתי אותו מדוע הוא בוכה, והוא השיב: אני מרומניה, אני יודע שאבא שלי מסר שני ספרי תורה לכומר ברומניה. אבל לא דמיינתי שיום אחד בני יתגייר, יעלה לארץ, ובשבת החתן שלו יעלה לתורה עם הספר הקדוש הזה.

חנוך לנער על-פי דרכו

התייעצתי עם הרב זצ"ל היכן כדאי שבני ילמד בשנה הבאה. הספק היה האם ללמוד בישיבה קטנה או בישיבה תיכונית. העליתי על הכתב את השיקולים השונים וציינתי ישיבה קטנה שהבן שלי ביקר בה ואף נבחן והתקבל אליה.

הרב הקיף בעט ישיבה תיכונית מסוימת ואמר ששם הילד ילמד. אני דווקא הייתי שמח שהבן ילמד בישיבה הקטנה אליה התקבל, ולכן בהזדמנות אחרת פניתי אל הרב שוב באותה שאלה. הרב, שכנראה הבין שאם אני שואל שוב כנראה שאינני מרוצה מהתשובה, אמר לי משפט שהיה בשבילי לימוד גדול, וכך אמר הרב: אותי לא מעניין מה אתה היית מעדיף. אני מסתכל רק על הילד ומה מתאים בשבילו!

ברכה לרבנים

סיפר שמעון ברק, לשעבר מחברון והיום ממעלה-אדומים: לימדתי בתלמוד תורה "זילברמן", שהקים ברוך מרזל בחברון בעשר אצבעותיו. היינו נוהגים להגיע אל הרב זצ"ל בכל שנה עם התלמידים, כדי להתברך. שנה אחת הגענו למקום בעשרת ימי תשובה, והמזכירים אמרו לנו שלרב אין זמן, הוא עסוק מאוד והוא לא יכול לקבל אותנו.

אבל הרב חשב אחרת. מבחינתו, תינוקות של בית רבן הם העתיד של עם ישראל, ולכן הוא היה מוכן להשקיע בהם כל זמן שבעולם, גם כשזמנו היה דחוק. הוא קרא לנו אפוא להיכנס, ולא הסתפק בברכה כללית לכל התלמידים, אלא ברך תלמיד אחר תלמיד. והברכות שלו – יקרות מפנינים. לכל אחד הברכה הראויה לו. התלמידים יצאו, ואנחנו הרבנים חשבנו שכדאי שנמהר לצאת, שהרי לרב אין זמן. אבל הרב ביקש מאתנו המורים להישאר ואמר שיש לו ברכה מיוחדת גם בעבורנו. חשבנו שהוא יברך אותנו בברכות הרגילות, אבל הוא הפתיע אותנו ובירך בנוסח הזה: אני מברך אתכם שבעוד כמה שנים תלמיד שלכם ייכנס לבית-הכנסת, ואתם תעמדו. התלמיד ימחה: למה כבוד הרב עומד? אתה הרב שלי, אתה לימדת אותי. ואתם תשיבו לו: לא, אתה תלמיד חכם גדול, אני צריך לעמוד לכבודך. כך תתווכחו, ולבסוף תבואו אלי ואני אפסוק לכם.

מיותר לומר כי באותה שעה הבנו כי אנחנו מלמדים תלמידים שכל אחד מהם יכול להיות דיין בבית-דין או ראש ישיבה. רב חשוב או גדול הדור. והיינו נזהרים מאוד בכבודם של התלמידים ובתורה שאנו מלמדים שתהיה מדויקת, כי מי יודע בפני מי מתלמידנו נצטרך לעמוד ברבות הימים.

זְהִירוּת


מנהג אבותינו בידינו

מספר הרב יעקב ורהפטיג שליט"א, ראש הכולל במוסדות אריאל: את החתונה של בננו הבכור ערך מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל. בתור ראש כולל, זו הייתה הזדמנות בשבילי ליישם את כל מה שלמדתי ומה שאני מלמד את התלמידים שלי.

בני מאוד רצה לברך "שהחיינו" בחופה על השמחה הגדולה, וביקש לאמץ את מנהג חבריו הספרדים שמברכים "שהחיינו" על טלית בחופה, ומכוונים על השמחה של החתן והכלה וכל המוזמנים. באותה שעה לא חשבתי שיש בזה בעיה גדולה, אבל כיוון שלא נהגנו כך וחשבתי כי אולי גם אחרים ילמדו ממני, הצעתי את השאלה הזאת בפני מרן הרב זצוק"ל. הרב הקשיב לשאלה ואמר: זה לא המנהג שלכם, וחשוב לשמור על המנהגים. אם החתן כל כך רוצה לברך "שהחיינו", שיברך על כיפה חדשה ויכוון על כל השמחות שיש בחופה. וכך באמת בני עשה.

אני זוכר את התשובה של הרב, כיוון שהיום הרבה אנשים מברכים "שהחיינו" בחופה גם אם זה לא מנהג אבותיהם, ומחדשים מנהגים או מאמצים מנהגים בלי שום עכבות. ולפעמים החידושים הללו כוללים בתוכם בעיות הלכתיות. למרות הכתפיים ההלכתיות הרחבות שהיו לרב זצ"ל, הוא נזהר מאוד להמשיך את מסורת הדורות אפילו במנהגים. ולוואי נלמד ממנו את יראת ההוראה הזאת.

היזהרו בכבוד חכמים

סיפר הרב אריאל אדרי, רב שכונת הר חומה בירושלים: מהרב אליהו זצוק"ל למדתי שיעור על ערכה הגדול של תורה ועל גודל הכבוד והזהירות בין תלמידי חכמים גדולים. זה היה בשנת תשס"ג באדר א'. בימים ההם עסקתי בסוגיית פורים בהר חומה, האם היא נחשבת כמו ירושלים וקוראים בה מגילה בט"ו אדר, או שהיא רחוקה מדי מירושלים וקוראים מגילה בי"ד באדר. לאשכנזים לא היה ספק בדבר, אבל לספרדים היה ספק ועל כן הקמנו בית-דין עם שלושת חכמי הספרדים, הרב משאש, הרב עובדיה יוסף והרב אליהו, זכר צדיקים לברכה.

לפי החינוך שקיבלתי בבית המדרש, הלכתי קודם לרב של ירושלים, הרב משאש זצ"ל. ישבתי אתו ולמדנו את הסוגיה, ובתום הלימוד אמר לי הרב שבהר חומה צריך לקרוא מגילה בט"ו, אין ספק. ביקשתי מהרב משאש שיכתוב את הפסיקה וכך הוא עשה. לאחר מכן פניתי לרב אליהו זצ"ל. כיוון שזה היה מפגש לימודי, הקציבו לי שעה. כשהגעתי לרב גיליתי שמחכה שם צוות מהטלוויזיה שביקש לראיין אותו בעניין מסוים, אבל הרב קבע אתי שעה, ולכן ביקש שהם ימתינו. הוצאנו ספרים והתחלתי להרצות את נימוקיי. האמת שקיוויתי שהרב יפסוק כדעת הרב משאש, ולכן באתי עם המקורות שהתאימו לי. התחלתי עם "כף החיים", שלפי שיטתו יוצא שבהר חומה חוגגים בט"ו. אמר לי הרב זצ"ל: אני חולק על "כף החיים" הזה. אמרתי לו שיש עוד "כף החיים", ואמר שאין הלכה כמותו, לא נוהגים כך. אחר כך הבאתי לו את ה"מנחת שלמה", הראיתי את דעתו של הרב אלישיב, והרב אמר: זה לאשכנזים, אנחנו ספרדים. הבאתי לו את המשנה בכלאיים, ושוב אמר: לא. ראיתי שכלו כל הקצים, אמרתי לו: הרב, הרב משאש פסק בט"ו, והוצאתי לו את המכתב. הוא קרא אותו במשך עשר דקות, קרא וקרא, וכשסיים דפק על השולחן ואמר: כבר הורה זקן, מחר אני בא להר חומה לבדוק למה הרב משאש צודק.

למחרת בשעת בוקר מוקדמת הגיע הרב לשכונה והקיף אותה לא כדי לחלוק על הרב משאש ולא כדי להסכים אלא כדי לראות למה הרב משאש צודק. זה הפליא אותי כי הוא היה יכול לומר את דעתו החולקת או לומר שהוא מבטל את דעתו בפני הרב של ירושלים. אבל הוא חיפש דרך למצוא את המקור ההלכתי של הרב משאש ובאמת בסוף הוא מצא. ושמח מאוד וראה בזה סיעתא דשמיא לקיים את פסקו של רב ירושלים מטעם אחר שהוא אמיתי.

הרב עמיחי אליהו, בנו של הרב שמואל אליהו שליט"א, למד באותו זמן בישיבת הר המור וסיפר לי כי בכל אותו פורים היה מרן הרב אליהו שמח בפסיקתו של הרב משאש ובחידוש ההלכה שבזכותו היה יכול גם הוא לפסוק כמו הרב משאש. ודיבר על כך עם כל תלמידי החכמים שהביאו לו משלוח מנות. שמחה עצומה של תורה.

אני רב הרבה שנים, ומצוי באוהלה של תורה שנים רבות. שיעור כזה בכבוד תלמידי חכמים לא ראיתי מעודי. ממש קיום של מה שנאמר "והאמת והשלום אהבו". גם אמת וגם כבוד גדול של זה לתורתו של זה.

לא לאבד את הדעת

סיפר רב חשוב, כי הוא למד מהרב אליהו מהו לא תגורו מפני איש. הוא סיפר כי לפני כמה שנים התאבד זוג זקנים, אם משום שהזקנה הייתה קשה להם ואם משום שהתברר שהם חולים והם העדיפו לקצר את סבלם כביכול.

כאשר השדרנים דיווחו על כך ברדיו, הם דיברו על זוג המתאבדים הללו בהערכה ובחשיבות רבה, כביכול האנשים האלה לקחו אחריות וקיבלו החלטה אמיצה. באחת מתוכניות הראיונות ברדיו העלה המראיין שורה של מרואיינים שגיבתה את המעשה הזה, ולאחריהם הוא העלה את הרב זצ"ל לשידור ושאל אותו מה דעתו על העניין. הרב השיב ללא היסוס: הם רשעים גמורים. התשובה של הרב הותירה את המנחה בהלם מוחלט, והוא ניסה למחות. הרי אלה החיים שלהם, אם כן מדוע להתבטא כך? אבל הרב לא התרגש והשיב: אלוקים נתן להם חיים. החיים הם לא בשבילם, אין לאדם רשות לקחת את חייו. וכך, בלי מורא, הרב אמר את דבר ההלכה בלי לגמגם ובלי לייפות ולהסס כלל.

אמר אותו רב חשוב: באותו רגע הבנתי שייתכן שהרב הציל חיים של אנשים רבים ששמעו את התוכנית וחשבו לעצמם שאם גם הם יעשו כמו אותם זקנים, אולי גם להם יקשרו כתרים של תהילה ברדיו ובטלוויזיה. ואולי באמת להתאבד זה מעשה נאצל. וכשהם שמעו את הדברים התקיפים של הרב חייהם ניצלו.

זהירות בכבוד ראשי ישיבות

על כבוד תורה וזהירות על האמת סיפרה אישה חשובה: אחד מבניי למד בישיבה תיכונית. הוא היה תלמיד מצטיין, שאהב את הלימודים ואהב את החברים שלו. זה פרט לעובדה שהיה מדריך בתנועת "בני עקיבא" שהשקיע בחניכים שלו מעל ומעבר. אלא שיום אחד נפלה עליו ועלינו בשורה קשה מנשוא. כשהיה בכתה י', האשים אותו ראש הישיבה בהאשמת שווא שהוא משתמש בסמים, וכי אף סיפק סמים לנער נוסף. ראש הישיבה לא הסתפק בזה, הוא גם בייש את בני בפני כל תלמידי הישיבה ואמר לו שהמשטרה יודעת עליו. בעצה אחת עם היועצת גורש בני היקר מבית הספר.

למותר לציין כמה עוגמת נפש גרם הדבר הזה לבני, ולמשפחה כולה. אנחנו, שידענו שאין אפשרות שהדבר הזה הוא נכון, לא ידענו את נפשנו מצער ומבושה. האשמה הזאת הייתה הזויה גם בגלל שגם אילו רצה, לא היה לבני כסף בשביל סמים, לא היה לו כסף לקנות בגדים. כל ימי לימודו בבית הספר הוא הסתובב עם בגדים ונעליים שירש מהאחים הגדולים שלו.

בעלי הגיע לרב מרדכי אליהו זצ"ל יחד עם בננו בקבלת קהל שלו, והרב שמע בכאב את הסיפור, הסתכל על הילד ואמר: הבן שלכם לא משתמש בסמים. המשטרה טועה והיועצת טועה וראש הישיבה טועה. שום דבר לא בכוונת זדון, אבל זו טעות גדולה.

שאלנו אותו מה לעשות, והרב אמר לנו שצריך מאוד להיזהר לא לפגוע בכבוד ראש הישיבה, אבל גם בכבוד הילד אסור לפגוע. מה לעשות? הוא חשב ואמר לנו: תגידו כמה פרקי תהילים, חזרו לביתכם והכל יבוא על מקומו בשלום. לא פקפקנו בדברי הרב, אבל לא ידענו איך הכול יסתדר. לא היינו צריכים לחכות זמן רב, כיוון שבאותו היום התקשרו אלי מהישיבה ואמרו שהם מתנצלים וזו הייתה טעות, הם יודעים שהמשטרה טעתה והבן שלנו לא קשור כלל לסמים, והוא יכול לחזור לישיבה. כך היה. בננו חזר לישיבה והכול בא על מקומו בשלום.

זהירות בכבוד הורים

סיפר מנחם ולצר מבית-שמש: הרבה פעמים אנחנו מדברים על "ואהבת לרעך כמוך", ובאמת משתדלים לא לפגוע זה בזה. אבל עד כמה צריך להיזהר בזה למדתי ממרן הרב אליהו זצוק"ל. כמה מחשבה ורגישות צריך בעניין חשוב זה. הלימוד היה אחרי שנפטרה חמותי ששמה היה זוהרה והיא נפטרה בקיצור ימים לאחר מחלה קשה. בשנת האבלות תוך י"ב חודש לפטירתה נולדה בתנו הבכורה. התייעצנו עם הרב איזה שם ניתן לבתנו, מצד אחד זו זכות גדולה להיקרא על שם חמותי שהייתה יראת שמים, בעלת אמונה חזקה ומידות טובות. אך מצד שני מקובל שלא לקרוא על שם אדם שהלך לעולמו בנסיבות כאלו.

הרב שמע אותנו בקשב רב ואמר לנו שיש כמה דרכים לעקוף את העניין. ראשית, אפשר לקרוא בשם מסוים ולא על שם הנפטר. למשל לקרוא משה, ויש הרבה משה. אתה יכול לכוון על שם משה רבנו או על שם הרב משה איסרליש בעל המפה על ה"שולחן ערוך", והמשפחה שומעים שמשתמשים בשם משה וזה מזכיר את המנוח, אך לא על שמו אלא כשמו.

כמו כן, אפשר להוסיף שם, למשל במקום יוסף לקרוא יוסף חיים. אבל אז חשוב מאוד להקפיד להשתמש בשני השמות בחיי היום יום, או לפחות לעתים. הרב הציע למשל, שאשתי תזכיר בקביעות את השם המלא כאשר היא מתפללת על בני המשפחה, בעת הדלקת נרות שבת.

שאלתי את הרב: אם כן, אולי לא כדאי להיכנס לכל הבעייתיות הזאת, ופשוט לקרוא שם אחר לחלוטין שאינו קשור כלל לחמותי. הרב אמר שזה לא שייך, כי המשפחה רגישה והם בוודאי ייפגעו וזה יצער אותם. אמרתי לרב שאני מכיר היטב את המשפחה והם לא כאלה שמקפידים, ומה שאני אעשה זה בסדר.

וכאן הרב לימד יסוד מאוד חשוב ואמר: מאיפה אתה יודע שלא יצטערו? אפילו אם תשאל אותם ויאמרו לך שזה בסדר שתקרא בכל שם שתרצה, הם בכל זאת יצטערו ויקפידו. כי הרבה פעמים אדם לא אומר את מה שהוא באמת מרגיש בפנים, לעתים הוא משיב כך כי לא נעים לו או משום שהוא אינו רוצה להכביד, אבל באמת זה כן מפריע לו. איזו רגישות מופלאה!

זהירות בכבוד התלמידים

היום אני נחשב יהודי אמיד. יש בידי רכוש רב, וכמו כל עשיר אני גם דעתן. כבר נאמר במשלי (יח כג): "תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת". אבל כשהגעתי לארץ קרה לי מה שקורה להרבה עולים חדשים, איבדתי את כל מה שיש לי. כך מספרים חכמינו על רבי זירא שצם מאה תעניות כדי לשכוח את תורת חוץ לארץ (ב"מ פה ע"א). הכול בשביל להתחיל מחדש. כך, כעבור חצי שנה מיום עלייתי ארצה, הגעתי למצב שהייתי ישן ברחובות.

יום אחד מישהו סידר לי מקום לינה בישיבת "מכון מאיר", ולאט-לאט זה הפך בעבורי ליותר ממקום לינה. כעבור זמן שמעתי על הרב זצ"ל, שאהב מאוד את הישיבה שלנו, והחלטתי לגשת אליו לשאול איך הוא מציע לי לשקם את חיי. באותה תקופה עלו בי מחשבות לחזור לחוץ לארץ, למקום שממנו באתי, לעבוד קצת, להתפרנס, ואז לחזור. אבל המחשבה על עזיבה הייתה לי לא פשוטה. הגעתי אפוא אל הרב ואמרתי לו: כבוד הרב, באמת שאני לא רוצה לעזוב את הארץ, אבל האם מותר לי לעזוב על מנת לעבוד ואז לחזור?

הרב, שקלט מיד את המקום הרוחני שלי, הבין שאני צריך לקחת אחריות על עצמי ולהתעורר מחדש ואמר לי: מותר לך לעזוב את הארץ. הייתי המום. ידעתי שהרב אומר לאנשים לא לעזוב את הארץ, ולא הבנתי מדוע הוא עונה לי כך. ניסיתי את מזלי שנית ושאלתי: ומה אם אחליט לא לנסוע ולהישאר בארץ וללמוד תורה, האם זה גם טוב? הרב חייך ואמר לי שכן. עכשיו הייתי נבוך לגמרי. רציתי שהרב יגיד לי דברים ברורים, ושאלתי שאלה הכי פשוטה. הרב לא קיבל שום החלטה בשבילי, והוא ידע למה. הוא השיב לי: אתה תחליט.

יצאתי מהרב מבולבל לחלוטין. הרב לא הוציא לי שום ערמונים מהאש. הוא השאיר לי את ההחלטה ואפילו לא כיוון אותי. מה אני עושה? האם אני מרים ידיים וחוזר לארצות-הברית? חוזר לארץ נישואי התערובות? האם אני נוסע לחיות חיי ריקנות בארץ הריקנות, או שאני הולך לחיים משמעותיים של לימוד התורה בארץ ישראל? לא עשו לי הנחות, הייתי צריך לקבל את ההחלטה בעצמי. ואחרי לבטים קשים החלטתי. אני קובע את חיי בארץ ישראל.

הגיע יום פורים, והישיבה כולה, ובראשה הרב ביגון, הגיעה לביתו של הרב. הרב ישב על כיסא ונראה ממש כמו מלך, והכיסא על ידו היה פנוי. אני עמדתי מאחור, והנה הרב הסתובב וסימן למישהו לגשת לשבת. לי היה ברור שהרב מתכוון לראש הישיבה, אבל איכשהו זה לא קרה ודחפו אותי לשבת ליד הרב. כאשר התיישבתי הרב סימן לי שבדיוק לזה הוא התכוון, שאני אשב לידו. הייתי נבוך מאוד, הרגשתי שיש כאן סוג של "ונהפוך הוא" – כולם עומדים מסביבי, כולל ראש הישיבה, ואני יושב ליד כבוד הרב.

מה קורה פה? האם הכבוד הגדול הוא בעקבות ההחלטה שלי? ואם ההחלטה שלי כל כך חשובה, אז למה הרב לא אמר לי במפורש להישאר בארץ? אבל כשישבתי לידו הבנתי שהרב רצה שאני אקבל את ההחלטה בעצמי, כי רק כך אני אקיים אותה, וקיבלתי כוח גדול. הבנתי שהוא נתן לי את הכבוד הזה כי בחרתי להישאר בארץ ולא לעזוב. מאז אני כאן ב"ה, ושמח על ההחלטה הזאת שהגעתי אליה בזכות הכוח שהרב נתן לי.

במשך השנים הייתי בקשר גדול עם הרב, כל שאלה חשובה הייתי מביא לפתחו והוא היה מכוון אותי לקבל לבד את ההחלטה. אולי בגלל זה היה לי קשה מאוד כשהוא נפטר. חשבתי שהוא עזב אותי כמו שהוא עזב את כולם, עד אותו הרגע שהבנתי שהוא לא עזב. יום אחד נסעתי ברכב שלי והוא עלה באש. הצלחתי לקפוץ ממנו ללא פגע ולהינצל, ובאמת זו הייתה הצלה גדולה כי הרכב נשרף כליל, רק שלושה דברים נשארו שלמים לגמרי – הטלית, התפילין, והספר "דרכי טהרה" של הרב זצ"ל. הבנתי כי הוא ממשיך להוביל אותי גם אחרי פטירתו. הבנתי שאני יקר לו היום לא פחות ממה שהייתי יקר לו בחיי חיותו.

 

ימים נוראים

מספר סגן (במיל') אורן אדרי: השנה היא שנת התשנ"ד, 1994. ימים קשים ונוראים עברו על עם ישראל בתקופה הזאת. אוטובוסים התפוצצו ברחובות ירושלים ובמרכז הארץ, ובשורה קשה רדפה בשורה קשה אחרת.

אירועי מערת המכפלה בבוקרו המוקדם של יום הפורים התשנ"ד השאירו את כולנו המומים וכואבים בעקבות פועלו והירצחו של הרופא המיתולוגי של קריית-ארבע וחברון, ד"ר ברוך גולדשטיין הי"ד.

מסע ההסתה כנגד הציבור הדתי-לאומי לא פסק, ועלה לדציבלים שחרגו מכל פרופורציה הוגנת. לראש הממשלה דאז זו הייתה הזדמנות פז להסיט את הביקורת שהופנתה אליו עם הידרדרות המצב הביטחוני כלפי הציבור הדתי-לאומי אוהב הארץ. השב"כ, בהוראה ישירה של ראש הממשלה, נכנס לפעולה במטרה למצוא עוד "עשבים שוטים" ולמנוע את הגולדשטיין הבא.

ערב "הימים הנוראים", שבוע לפני ראש השנה התשנ"ה, אני בתפקיד ס"פ בלבנון על 150 חיילים. המג"ד, סא"ל גבע ראפ, משכנע אותי לצאת לקורס מ"פ, למרות שבאותה תקופה התארסתי עם ברוריה, בחירת לבי, ואף קבענו מועד לחתונה לחודש כסליו הקרוב. אני בוגר הפנימייה הצבאית וישיבת "אור עציון" וחתום קבע מראש לשלוש שנים.

הגעתי הביתה לשבת, ולתדהמתי נעצרתי ביום שישי על-ידי השב"כ.

הסיפור ארוך, וגם ספר בן אלף עמודים לא יספיק לספר את אשר עברתי באותם "ימים נוראים". אספר לכם כי הואשמתי ברצח ארבעה ערבים, בהקמת מחתרת יהודית ובפעולות נקם וניסיון לפוצץ את ה"אוריינט האוס".

עברתי עינויים קשים מאוד על-ידי אחינו, אנשי השב"כ, שכללו מכות, השפלות ואי מתן אוכל ושתייה במשך שלושה ימים. שמו אותי בצינוק בחום של כ-40 מעלות במשך 12 ימים רצופים, ואף הכניסו 10 עכברים לתא כשנרדמתי, והם כמובן נשכו אותי במספר מקומות בגופי. כשהתלוננתי על רעב וצמא נתנו לי לשתות דברים שקשה להעלות על הכתב.

את כמות ואיכות הקללות והגינויים ששמעתי מחוקרי השב"כ כנגד הציבור היקר בו גדלתי וחונכתי לא אשכח לעולם. רק אז הבנתי את גודל הבורות ושנאת החינם.

התחננתי על נפשי שאיני יודע במה מדובר ושישנה כאו טעות, אך כל טענותיי נפלו על אוזניים ערלות לצחוקם המתגלגל של כ-20 חוקרים שונים. אמרתי שאיני יודע כלל מה זו המילה "אוריינט האוס", והם כמובן לא האמינו לי. רק לאחר שעברתי בדיקות פוליגרף בשב"כ בהם יצאתי דובר אמת, הם השתכנעו בצדקתי. וזו רק דוגמה קטנה.

השב"כ לא ידע כיצד לרדת מהעץ וניסה בכל זאת להמשיך במשפט ראווה, שנמשך תוך כדי מעצרי, בסעיף של פגיעה בביטחון המדינה. התהליך הזה נמשך חמישה חודשים שלמים. קשה מאוד לתאר את תחושת העלבון של קצין מצטיין, שקיבל תעודות הוקרה אחרי שש היתקלויות עם מחבלים וחיסולם בחסדי ה' בלבנון ובעזה. הפכתי לאויב הממשלה והמדינה ברגע אחד של זחיחות דעת ומטרות פוליטיות שלא נגעו אלי כלל ועיקר. נפשי הייתה עגומה ולא ידעתי כיצד להתמודד עם המאסר הממושך, במיוחד כאשר יום החתונה קרב ובא ואני אסיר בכלא ומוגדר כמסוכן לשלום המדינה.

אבל בתוך כל החושך הזה, הייתה לנו נקודת אור נפלאה. הקב"ה הקדים לי, לארוסתי ולמשפחתי תרופה מצילת חיים למכה שנחתה עלינו ביום בהיר. ממש מים קרים על נפש עייפה בדמות מלאך ה', מו"ר הרב אליהו זצ"ל.

בעומק נשמתי הרגשתי את מבחן האמונה העצום. לאחר כחודש במעצר נפגשתי סוף-סוף עם ארוסתי, והבעתי בפניה את דעתי שעלינו להתחתן בזמן ולא לזוז מתאריך החתונה. היא שאלה את רב היישוב שבו התגוררה, והוא ניסה להניא אותה מכך. כיוון שכך, ביקשתי את התערבותו של ראש הישיבה שלי, הרב דרוקמן שיבלח"ט.

ארוסתי הגיעה אפוא אל הרב דרוקמן וסיפרה לו על ההתלבטות שלה, והוא בתשובה מזג יין לשתיית "לחיים" באומרו כי הוא פוסק לי להתחתן בזמן, ללא שהות, גם אם זה יהיה בין כותלי הכלא. ארוסתי ובני משפחתה היו נבוכים מאוד. למי ישמעו עתה?

בעצת רפאל טוויל, חבר המקורב לרב זצ"ל, הגיעה ארוסתי אל הרב זצ"ל ושפכה בפניו את לבה, תוך שהיא מפרטת את הקשיים. בנוסף היא ביקשה לברר מה דעתו של הרב לגבי הצעה שהציע לי השב"כ.

לאורך המשפט המיותר השב"כ ידע כי אין לו שום ראיה נגדי וכי אני חף מכל אשמה, ולכן הוא הציע לעו"ד שלי, מר ציון עמיר, עסקת טיעון מפתה לפיה סגן אורן אדרי יודה בחלק מהאשמות, החודשים שהוא כבר ישב במעצר יהיו העונש, ואילו נושא דרגות הקצונה יישאר פתוח להחלטת השופטים.

הרב שמע את הדברים, וכדרכו בקודש הוא היה חד וברור ללא כל ספק. הוא פנה לארוסתי במאור פניו, תוך רגישות וסבלנות אין קץ, ואמר: החתונה תהיה בעתה ובזמנה. לאחר שהות קצרה, להפתעת ארוסתי, הוא הוסיף ואמר: גם אני אגיע לחתונה הזאת.

בעניין השאלה לגבי עסקת הטיעון הוא השיב: בשום פנים ואופן לא להסכים. בעלך לעתיד יצא זכאי, אין לך מה לחשוש.

כמובן שהרב האהוב והיקר היה לנו להצלת נפשות, ומאותו היום לא זזנו ממנו ועל פיו הקדוש יישק דבר. ואכן, כל אשר אמר הרב קם והיה. זכינו לחתונה ענקית ושמחה. הזמנו 500 והגיעו 1,000 בהשתתפותו של הרב, רבנים גדולים נוספים, חברי כנסת והמוני עמך בית ישראל הקדוש שהרעיפו עלינו אהבה ותקווה.

מיד כאשר ראה אותי הרב בחתונה הוא שאל: אתה שמח? השבתי בחיוב, אבל גם מתוך כאב במחשבה שלאחר החתונה אצטרך לחזור לשבת מאחורי סורג ובריח. הרב בחוכמתו שם לב לכך מיד וקרא את אשר מתחולל בתוכי, רכן אלי ואמר: תשמח, לך תשמח את אשתך, אל תדאג. אני מבטיח לך, אף אחד לא יכול לגעת בך לרעה, אני מבטיח.

הרגשתי שקיבלתי צ'ק פתוח שהקל משמעותית על החששות והתוצאות במשפט. הברכות של הרב בחתונה היו מרוממות ומיוחדות, ובסיומה של החתונה שבתי לכלא. שברון הלב שהיה לי באותם ימים היה קשה מנשוא. אין מילים לתאר את הצער בהשארת כלה צעירה לבדה ללא חתנה.

בסיום המשפט, בר"ח אדר א' באותה השנה, יצאתי זכאי עם הדרגות על הכתפיים, ממש כפי שהבטיח לנו הרב ולמגינת לבם של אנשי השב"כ. חזרתי לשרת שנה נוספת בצבא, ובסופה של שנה רוויית הרפתקאות, ניסים ונפלאות, נולד לנו בננו הבכור. קראנו לו אוריה מרדכי ע"ש הרב זצ"ל. שחלילה לא נשכח את האור הגדול של ה' יתברך ואת הצדיק שברכותיו ותפילותיו פועלות לנצח נצחים ומלוות אותנו תמיד. היום אוריה מרדכי שיחיה משרת ביחידה קרבית ואנחנו שמחים בו מאוד. מלבדו זכינו לעוד חמישה ילדים, ב"ה, וכל ברכותיו של הרב חלות עלינו בגשמיות וברוחניות. ולאשתי אני מכיר טובה ענקית על החלטתה האמיצה ואמונת החכמים הטהורה שלה.

עד כמה שזה נשמע מוזר, גם היום מרבים אשתי ואני להתייעץ עם הרב זצ"ל. אנחנו נוסעים לירושלים, לציונו הקדוש של הרב, מספרים לו הכול, מבקשים מה' יתברך ישועות בזכות הצדיק בבחינת "בימים ההם בזמן הזה" ומקבלים משוב כיצד לנהוג. האמינו לי, זה עובד. גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.

יבלח"ט בנו של הרב זצ"ל, הרב שמואל אליהו, שעומד לנו לעזר ולאחיסמך בכל אשר נבקש. תחול עליו ברכת ה' בדיוק כמו שהרב זצ"ל היה מברך: יאריך ה' עליו ממלכתו, אורך ימים ושנים מתוך בריאות ונחת, אמן.

 

יראת כבוד לניצולים

מספרת מלכה: אבי עליו השלום, יהודה מאיר רובין, נפטר בתשע"ה בהיותו בן 92. הוא היה ניצול שואה. 10 שנים קודם פטירתו הוא זכה שהנין הגדול שלו יעשה "חלקה" אצל הרב זצ"ל. נכנסנו אליו ל"חלקה", ארבעה דורות, הסבא, בתו, נכדתו ונינו. כאשר הרב ראה אותנו נכנסים הוא ממש קם מלוא קומתו מכיסאו.

אנחנו היינו המומים מכך שכבוד הרב קם לכבודנו, והרב הסביר: כשנכנס אלי ניצול שואה עם דור רביעי, אני לא רשאי להישאר לשבת. פתאום הבנו את גודל המעמד וגודל הנס. נזכרנו בדברים שאבא אמר לנו כשנולדה לו הנינה הראשונה: "אם מישהו היה אומר לי בשואה שאני אחיה ויהיו לי ילדים ונכדים ונינים, הייתי אומר לו שהוא משוגע. והנה זה קורה".

אבא שלנו היה חרד מאוד אחרי השואה. הוא היה ישן עם לחם מתחת לכרית מרוב פחד שדבק בו במחנות ההשמדה, שמא לא יהיה מה לאכול למחרת. כך היה עד שנולדה הנינה הראשונה. אחרי שהיא נולדה הוא אמר: עכשיו, כשיש לי דור רביעי, אני כבר לא כועס על אף אחד. והנה אנחנו זוכים לקיים "חלקה" לנין של סבא הניצול אצל הרב מרדכי אליהו זצוק"ל.

שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי

על הזהירות של מרן הרב זצוק"ל בהלכות כבר סופר רבות בספרים הקודמים. חכמינו אמרו כי במקום שבו אדם נמצא בעולם הזה, כך הוא נמצא גם בעולם הבא. ועל כך יעיד הסיפור הבא.

סיפר ליאור: הכרתי את הרב זצ"ל בחייו ופעמים רבות הייתי שואל אותו שאלות בהלכה, והרב היה משיב לי. אחרי פטירתו התהלכתי כמו רבים בתחושה שאין מי שימלא את מקומו, ואין מי שיכול להשיב לנו על שאלותינו. הרב כנראה הרגיש את המצוקה שלי, וכך מצאתי את עצמי בשנת צהריים רואה בחלומי את הרב מרדכי אליהו זצוק"ל. וכמו שהיה במציאות בימים שזכינו והוא היה אתנו כאן, כך גם בחלום, ניצלתי את העובדה שאני רואה אותו כדי לשאול שאלה. ניגשתי לרב עם התפילין שלי ושאלתי האם יש צורך לבדוק אותן. הרב השיב לי שעלי למסור את התפילין של ראש לבדיקה. בחלום ראיתי גם את דמות הבודק, אבל לצערי היא נשכחה מזיכרוני.

מרגע שהתעוררתי הייתי קצת חסר סבלנות. היה לי חשוב לדעת האם התפילין שלי כשרות או לא. מיד כשהגיע הבוקר מסרתי אותן לבדיקה, והתברר שהתפילין של יד הן בסדר גמור, אבל בתפילין של ראש יש בעיה לא פשוטה. לתדהמתי בישר לי הבודק, כי בפרשת "והיה אם שמוע" שורה שלמה נחצתה לשתיים. מי ייתן לנו תמורתו!

גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב

מספר הרב יהודה מוצפי, משמשו של הרב זצ"ל: ללשכה היו מגיעים כל מיני טיפוסים, והיה צורך לדעת איך להתנהג עם האנשים כך שיצאו מרוצים. לפעמים היו מגיעים אנשים חצופים מאוד, או לא ממש חכמים, בלשון המעטה, והדרישות שלהם מהרב היו לא הגיוניות. על כך הרב היה אומר: מה זה "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב"? גם מי שיודע להשתיק את האוויל, צריך להיות חכם.

יום אחד נכנס ללשכה אדם גס רוח ואמר לרב: משמים שלחו אותי שתיתן לי 50 שקל. הייתי אצל הרב פלוני ולא עזבתי אותו עד שנתן לי 50 שקל. בתחילה הוא לא רצה לתת לי, אבל אחרי ששברתי לו את הלוסטרה הוא "השתכנע" ונתן לי. עכשיו אני בא גם אליך שתיתן לי את אותו סכום.

הרב הבין את האיום המרומז שלו והשתהה לרגע, הסתכל על אותו אדם וקרא בקול: ברוך השם. טוב שבאת! משמים שלחו אותך לפה. ממש עכשיו בא אלי מישהו שזקוק בדיוק ל-50 השקלים שלך, תזכה למצוות, איך באת משמים? הנה אני אקרא לו, ומשמים רמזו לך לתת לו את הכסף. איפה 50 השקלים הללו? הנה אנחנו קוראים לעני הזה ותיתן לו.

אותו אדם הסתובב ורץ החוצה במהירות. לא נענה לקריאות הרב שימתין, כי העני מיד מגיע, וברח כל עוד נפשו בו.

זְרִיזוּת


צוואת הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

מספר קצין צבאי בכיר: ההיכרות שלי עם הרב התחילה באמצע שנות ה-70, עוד בהיותי בחור בישיבה ולאחר מכן בשירות הצבאי שלי. לאחר מכן זכיתי להיות תלמידו של הרב ולקבל ממנו הסמכה לרבנות.

לרב אליהו זצ"ל הייתה אהבת ישראל אמיתית. כשעמדתי לפני גיוס, התייעצתי עם הרב והוא עודד אותי להתגייס ליחידה קרבית מאוד. את כל שירותי עשיתי באותה יחידה, ולפני כל יציאה לפעולות מסובכות ומורכבות הייתי מגיע אל הרב עם הצוות שלי, והוא היה מברך אותנו.

ביום מסוים מדינת ישראל קיבלה על מגש של כסף מידע מודיעיני מדויק מאוד והחליטה שצריך לפעול. הצוות שלי ואני היינו אמורים לבצע את אותה פעולה. בנינו כל מיני מודלים ותרחישים לפעולה, וכשהכול היה מוכן באתי לרב ואמרתי לו: הפעם זה יותר מורכב מכל המבצעים הקודמים. זה מסובך מאוד. הודיתי שאני גם קצת מפחד.

הרב עודד אותי, ואמר: אל תדאג, אני אתך כל הזמן. לכו לשלום, תחזרו לשלום, ה' אתך. אל תדאג. בסיום השיחה הוא לחץ לי את היד חזק ואמר: תזכור דבר אחד, לא מוותרים על אף יהודי אף פעם. אתה שומע? לא מוותרים על אף יהודי. הסתכלתי על הרב ולא הבנתי מה הקשר בין זה לבין הפעולה שאנחנו הולכים לבצע. הוא לא הסביר, רק לחץ לי את היד בפעם השלישית ואמר: לא מוותרים על אף יהודי.

כלי טיס של חיל האוויר לקחו אותנו לאן שלקחו, עברנו ממקום למקום והתקרבנו ליעד הסופי. בהיותנו במקום האחרון שמענו לעת ערב קולות בעברית תנ"כית שקוראים לנו במבטא ערבי כבד: הצילוני נא, הביאוני נא. יהודי אני, הצילו אותי.

זה לא היה תקין שזיהו אותנו. הדבר הראשון שחשבנו עליו הוא שיש כאן תחבולה. מלכודת. הארנו על האיש שקרא לנו והורינו לו להוריד את בגדיו, הכנסנו אותו למקום שהיינו בו, והוא סיפר שכבר עשרים שנה הוא גר בכפר קרוב למקומנו עם אשתו ושני בניו. הם חיים כמו אנוסים, אנשי הכפר לא יודעים שהם יהודים. אם היו יודעים, היו הורגים אותם מיד. הוא ביקש: תוציאו אותנו משם והביאו אותנו לארץ ישראל.

זה לא פשוט להיכנס לכפר כזה להוציא את משפחתו. אם מדובר במלכודת, גמרנו על כל היחידה. בדקנו את המידע, הצלבנו דברים. בסופו של דבר זכרתי היטב את הדברים שאמר לי הרב מרדכי אליהו זצ"ל. נכנסנו לבית שלו בכפר בדרך מתוחכמת ושם פגשנו את אשתו ואת ילדיו.

בבית שלו ראיתי משהו שאם לא הייתי רואה אותו בעיני, הייתי אומר שזה סיפור מהסרטים. הוא היה נגר במקצועו, וחדר השינה שלו נראה כמו חדר שינה רגיל לגמרי. אבל הייתה שם דלת הזזה נסתרת שמאחוריה הייתה נישה קטנה ובה פמוטים, תפילין, חנוכייה, מגילת אסתר, ספרי קודש ותשמישי קדושה אחרים. כשראה את פליאתנו אמר: בחדר הקטן הזה היהדות שלנו. כאן אשתי מדליקה נרות שבת, כאן מדליקים נרות חנוכה, כאן קוראים את מגילת אסתר. מחוץ לחדר הזה אין זכר ליהדות. גם אין מזוזה. הוא ביקש שניקח אותו ואת משפחתו ואת כל חפצי הקודש האלה לארץ ישראל.

לקחנו את חפצי הקודש, ויצאנו מן הכפר. מחוץ לכפר חיכו לנו כוחות אחרים, הם הביאו את המשפחה בדרך לא דרך למסוקים של חיל האוויר שהטיסו אותם לארץ ישראל. אנחנו המשכנו בדרכנו לביצוע הפעולה שהצליחה, ב"ה.

כעבור תשעה חודשים הרב ביקש שאבוא אליו עם הצוות שביצע את הפעולה. הגענו אל הרב ונכנסנו אל לשכתו. הרב ישב עם הרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל, ומימינו ישב אותו יהודי שהוצאנו מהכפר. הרב ביקש מאותו יהודי: ספר לנו קצת על החיים שלך עד שהביאו אותך לארץ. אותו יהודי סיפר על החיים שהיו להם שם. איך הם שמרו שבת בסתר. הוא סיפר כי הם לא אכלו בשר או עוף במשך עשרים שנה, כי לא היה שוחט. התושבים האחרים קראו להם "המשוגעים של הכפר", כי הם לא אכלו באף בית אחר. אשתו טבלה כל פעם במעיין אחר שלא יזהו. הוא היה שומר שאף אחד לא יתקרב. כך הם שמרו על היהדות שלהם, ממש כמו האנוסים אבל בימינו.

לפתע שמתי לב שהרב אליהו בוכה. מעולם לא ראיתי את הרב בוכה, הוא הסתכל עלי, שם את ידו על כתפי, קרא לי בשם החיבה שלי ואמר: אני לא בוכה מצער, אני בוכה משמחה. אני שמח שיש לנו עם כזה. אני שמח שיש לנו חיילים כאלה.

כשיהיה מותר לך לספר לאחרים על הפעולה הזאת, אני לא יודע אם אהיה פה בעולם (הוא צדק, כי לפני שהרב נפטר היה אסור לספר מה שאני מספר היום). כשיהיה מותר לספר, תאמר לחיילים היקרים שלך: תהיו גאים שאתם חלק מעם ישראל. שאתם שומרים על עם יקר וקדוש כל כך. עם ששומר במסירות נפש על היהדות שלו. עם שחי על קידוש ה'.

הרב שאל אותי אם אני זוכר מה שהוא אמר לי כשיצאתי לפעולה. אמרתי לו שאי-אפשר לשכוח דבר כזה. הוא המשיך ואמר לי: יש עוד כמה בדרך (ובאמת היו עוד כמה). ואז הרב לחץ לי את היד בחום ואמר: תבטיח לי, שכאשר כבר יהיה מותר לדבר תגיד לכולם שלעולם לעולם לא מוותרים על שום יהודי. תגיד להם שעם ישראל הוא עם קדוש. אנשים מיוחדים. תגיד לחיילים שלך כי יש להם זכות מיוחדת. הם צריכים להיות גאים בכך שהם חלק מהעם הזה. שהם שומרים על העם המיוחד הזה.

אני מקיים בסיפור הזה את הצוואה של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל. היו גם אתם שליחים לצוואה הזאת של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, לספר את גדולתו של העם הזה.

המאור שבתורה שמחזירו למוטב

יש לנו ב"ה שבעה בנים, ומתוכם היה אחד שבגיל 16 סטה מהדרך. הוא הוריד את הכיפה והחל להסתובב בלילות בכל מיני מקומות מפוקפקים, עישן והתלבש באופן שלא ראוי. כמובן שהדבר גרם לעוגמת נפש גדולה לאשתי ולי, והדיר שינה מעינינו. פחדנו על העתיד שלו, פחדנו שהוא יידרדר לסמים ולמקומות גרועים, אלא שלא יכולנו לדבר אתו מטוב ועד רע. כל שיחה אתו הייתה עולה מיד על שרטון והדבר הוסיף ייאוש על ייאושנו.

יום אחד מסר לי הרב שמואל זעפרני, שהיה מזכירו של הרב זצ"ל, דרישת שלום מהבן שלנו. התפלאתי, מה לרב זעפרני ולבן שלי? הרב זעפרני, שראה שנבהלתי קלות, מיהר להרגיע אותי וסיפר לי סיפור מופלא. וכך סיפר: אני יודע שבנך נמנה על חבורת נערים שמשוטטים ברחובות, אבל יש אולי דבר שאתה לא יודע עליהם. מדי פעם חבורת הנערים הזאת מגיעה לביתו של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל לפי הזמנתו, הוא מארח אותם ולא מעיר להם דבר על המראה שלהם ועל הלבוש שלהם. הוא מספר להם סיפורים ודברים המושכים את הלב, וכעבור שעה או שעתיים הם יוצאים משם והולכים להם. כך הם באים והולכים אצל הרב אליהו כבר כמה חודשים ומרגישים בביתו כמו בני בית.

התפלאתי מאוד. הרי אני מכיר את מרן הרב אליהו זצוק"ל ויודע שזמנו יקר מאוד. והנה הוא מקדיש זמן כה רב לבני ולחבריו המשוטטים, ומקרב אותם בלי להעיר להם שום הערה, מה שאנחנו לא הצלחנו לעשות. בוודאי הוא גם לא חושב עליהם מחשבות שליליות. אחרת זה לא היה הולך.

מיותר לציין כי הפעולה הזאת עשתה את שלה. אחרי תקופת ההתנערות הזאת של הבנים הם חזרו למוטב, כל אחד בזמנו שלו. כיום הבן שלנו הוא בעל משפחה עם ילדים, הוא עובד בעבודה מסודרת ומביא לנו כבוד רב. ובכל פעם שאנחנו מסתכלים עליו אנחנו זוכרים לטובה את המאור שבתורה – רבנו הקדוש – שמחזירו למוטב.

כביש עוקף שבת

מספר הקבלן אריה קלה: היה זה בתקופה של חתימת ההסכמים המכונים "הסכמי אוסלו". הסכמים שהייתה אשליה שיביאו לנו את השלום, אבל בפועל הביאו אין-ספור פיגועים והרוגים, התפוצצויות של אוטובוסים ויריות בדרכים. במיוחד בדרכים המובילות ליישובי יהודה ושומרון. פרוץ ה"שלום" הזה הביא כזכור הרבה דברים קשים, ואחד מהם הוא הלחץ על ממשלת ישראל להקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון.

כדי לנסות לעקוף את ההרג בכבישים, הוחלט לחפור את כביש עוקף רמאללה, כביש שלימים נקרא "ציר ולרשטיין", ואני זכיתי להיות הקבלן שניהל את העבודה. כיוון שלציר הזה הייתה חשיבות ביטחונית מהמעלה הראשונה, וכיוון שהיה רצון להספיק לחפור אותו עוד בטרם יוכרז על הקפאה, ביקש פנחס ולרשטיין, שהיה אז ראש המועצה, שהרב זצ"ל יאשר לנו לעבוד בשבת. הרב השיב על כך, שהפתרון הוא למכור את הכלים לערבי, והוא יעבוד בשבת. אמרתי לרב שקשה לי למכור את הכלים לערבי. אולי כי היה לי קשה לחשוב שערבי יהיה מעורב בעבודה הזאת. אולי כי עדיין לא עיכלתי את העובדה שנוכל לעבוד בשבת. אבל הרב לא היסס והשיב לי: אם כן, אז אני אקנה מכם את כלי העבודה ואמכור אותם לערבי במקומכם.

נדהמתי מכוח ההכרעה של הרב, שלא היסס ולקח את הדבר על עצמו. מכרנו אפוא את כל כלי העבודה הכבדים שלנו, טרקטורים ומחפרים גדולים, משאיות וציוד מכני כבד, לרב זצ"ל, והוא מכר אותם לערבי שיבנה את הציר. כך יכלו הערבים לעבוד כל השבת, ובמוצאי שבת הציר כבר היה פתוח. במוצאי שבת החזירו הערבים לרב את כל הכלים הכבדים והוא נתן לנו אותם במתנה. וכך ניצלו חיים של רבים.

סיימנו את העבודה על הכביש הזה, שכולם נוסעים בו היום, כביש 60, שהציל הרבה חיים, והוא הציר המרכזי לכל יישובי בנימין והשומרון. המועצה רשמה המחאה על שמנו בסך של 50,000 שקל, סכום שהיה כמו חצי מיליון שקלים של היום, ונתנה לנו אותו. אנחנו לא רצינו ליהנות משכר שבת ובאנו לרב ואמרנו לו: הנה הכסף של השבת, הכלים היו שלך, גם הכסף שלך.

הרב לקח את הכסף, מישש אותו בידו ושאל: הוא שלי? אמרנו לו: כן. שאל שוב: אני יכול לעשות בו מה שאני רוצה? אמרנו לו: הרב, זה שלך לגמרי. הוא חזר ושאל: אם אבקש מכם טובה, תעשו לי? אמרנו לו: בוודאי. אמר לנו הרב: קחו ממני 50,000 שקל ולכו תרמו בשמי את הכסף הזה לרב עובדיה יוסף, לישיבת "יחווה דעת".

אנחנו היינו המומים. חשבנו שיש ויכוח בין הרבנים. לא ידענו כמה הרב מכבד את התורה של כולם, גם של אלה שנחשבים מתנגדיו. זאת הייתה אהבת ארץ ישראל של הרב, זאת הייתה אהבת עם ישראל. זאת אהבת התורה.

מתן בסתר

מספר יוסף כהן מירושלים: לפני שנים רבות עבדתי בעסקי הדסים לארבעת המינים. בכל ערב סוכות נהגתי להגיע לביתו של הרב זצ"ל, והוא היה מקבל אותי בסבר פנים יפות. כשראה את ההדסים שהבאתי לו, חיוך גדול היה מתפשט על פניו והן נעשו מאירות עוד יותר מהרגיל. הרב שמח בהם מאוד. והגם שידעתי שאני מביא את ההדסים לרב, תמיד דאגתי שיהיו אתי עוד כמה וכמה סטים, כי ידעתי שהרב תמיד מוקף באנשים ושמח לתת להם.

הרב אף פעם לא שאל אותי כמה הוא צריך לשלם לי. הוא היה פותח את ארנקו, מגיש לי אותו כשהוא פתוח, מסיט את פניו הצדה ואומר לי: קח כמה שצריך.

הנחת נשיקה

מנהגו הקבוע של מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה לכבד מאוד כל ילד שהגיע פעם ראשונה להניח תפילין, אע"פ שעדיין לא הגיע לגיל מצוות. בדרך כלל זה היה קורה כחודש לפני התאריך, והרב היה מורה כי באותו יום לא יאמרו תחנון, כי זה יום טוב שלו. וגם שלנו.

מנהג הרב היה להושיב את הילד לידו במקום המכובד, ולידו היה מושיב את אביו של הילד. הרב היה מניח לו תפילין של יד, ובשעה שהילד היה מברך על התפילין היו משתיקים את כל המתפללים ומקשיבים לברכת הילד ועונים לו כל הקהל "אמן". אחר כך הוא היה מכבד את הסבא, אם היה נוכח במקום, לסייע לילד להניח תפילין של ראש. בסוף התפילה היה מכבד הרב את הילד לקרוא את ההלכה היומית, ואחר כך הרב היה מסביר אותה. הכול בשביל לכבד ולייקר את נער בר המצווה, שיבין שהוא חשוב ויקר ומוערך, כדרכו של מרן הרב אליהו זצוק"ל.

בעניין זה סיפר מי שהיה פעם נער בר-מצווה: הגעתי עם אבי שיחיה ועם סבי לבית הכנסת, כולי נרגש. היום הוא היום הראשון שבו אני מניח תפילין. הייתי נרגש כמובן מהתפילין, אבל גם מכך שידעתי שביום הזה אהיה ממש קרוב לרב אליהו, שכל כך אהבנו אותו. ידעתי שאקבל ממנו תשומת לב מיוחדת, וזה ריגש ושימח אותי במיוחד. הרב הושיב אותי לידו, ואני פתחתי את תיק התפילין בידיים רועדות, הוצאתי אותן ממנו והתכוונתי להתחיל להניחן. אלא שאז רמז לי הרב בשקט שמשהו לא תקין. לא הבנתי, הרי אבא לקח את התפילין לבדיקה, והכול נראה בסדר גמור. מה לא עשיתי בסדר? הרב ראה את המבוכה שלי, חייך ואמר: לא נישקת את התפילין. כשמוציאים את התפילין מהשקית צריך לנשק אותן, ורק אחר כך להניח. עכשיו חייכתי גם אני, נישקתי את התפילין בהקלה, והרב הוסיף ואמר: בתפילין כתוב "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". כך אנחנו מגלים את אהבתנו לה' ולמצוותיו.

מאז, בכל פעם שאני מוציא את התפילין מהתיק על מנת להניח אותן, אני מנשק אותן בחיבה ונזכר ברב זצוק"ל, שחיבב עלי את המצווה הזאת במיוחד.

אותיות פורחות באוויר

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי המצוות הן החיבור שלנו לאלוקים. והוא היה מחבב מאוד את המצוות. כשאנשים היו באים אליו לקבל ברכות הוא היה אומר להם להדר במצווה זו או אחרת והיו נושעים.

מספרת יעלה: הייתי ילדה בת תשע או עשר, ויצאתי עם הוריי למסיבת חומש לאחי הקטן. הייתי ילדה בריאה ושמחה, אבל בדרך למסיבה שמתי לב שהראייה שלי מיטשטשת. לא הבנתי מה קורה, אבל חשבתי לעצמי שזה לא רציני וזה בוודאי יעבור. המסיבה החלה, על הבמה שירים וריקודים, אבל אני שמה לב שהראייה מיטשטשת יותר ויותר. חששתי מאוד לספר על הדבר להוריי והחלטתי לא לומר להם דבר. יצאנו מהמסיבה והגענו הביתה, ופתאום הבחנתי שחצי מהגוף שלי לא מתפקד. היד, הרגל ואיברים אחרים, פשוט משותקים. נכנס בי פחד נורא והבנתי שאין מנוס, אני צריכה לספר על כך להורים.

הוריי נבהלו מאוד לשמע הדברים והריצו אותי מיד לחדר מיון. עברתי שם סדרה של בדיקות מתישה, שכללה בדיקת CT ראש ומוח. לפתע פגש אבי במכר, ולשאלתו הוא סיפר לו את הקורות אותנו. אותו אדם השיב מיד, בלי היסוס: לך תשאל את הרב אליהו, היא ילדה קטנה, תראה מה קורה אתה.

אבי הגיע אל הרב זצ"ל כשהוא בוכה וסיפר מה קרה. הרב הקשיב לדברים ברוב קשב, ואחר אמר שתי מילים בלבד: לבדוק מזוזות. אבי לא הבין, הרי רק חודש קודם לכן עברנו דירה ואבי קנה מזוזות מהודרות מאדם ירא שמים. הוא אמר כך לרב, אבל הרב התעקש וחזר על שתי המילים: לבדוק מזוזות.

אבי הגיע הביתה, הוציא את כל המזוזות ומסר אותן לבדיקה. והנה, כל האותיות שנמצאות בשמי, יעלה, מחוקות. בכל מקום שאמורה להופיע האות יו"ד, האות עי"ן, האות למ"ד והאות ה"א, אין אותיות. הדבר חזר על עצמו בכל המזוזות כולן, האותיות האלה פשוט פרחו מהמזוזות. הפלא היה גדול עוד יותר, כי כאמור אלה היו מזוזות חדשות ומהודרות שכתב אותן סופר סת"ם. הסופר החליף מיד את המזוזות ואבי קבע את המזוזות החדשות במקומן.

לאחר אותה בדיקה הגעתי גם אני לעשות בדיקת מוח חוזרת. והנה, לא רק שהתברר שאין שום בעיה, אלא נמצא שבמצב המוח שלי הוא טוב ברמה שהיא מעבר לנורמה. והכול בזכות הראייה הרוחנית החודרת של מרן הרב זצוק"ל.

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת

סיפר מרדכי בניטה: על מצוות ציצית נאמר: וּרְאִיתֶם אותוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ות ה'. והאלשייך הקדוש מקשה: הרי יש הרבה אנשים שיש להם ציצית, ולכאורה הם לא בדיוק זוכרים את מצוות ה'. ומתרץ האלשייך הקדוש, שנאמר שם: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת – כאשר אתה מרגיש שהמצווה היא באמת שלך, שאתה קשור אליה בכל נימי נפשך, אז אתה זוכה ומתקיים בך: וּרְאִיתֶם אותוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ות ה'.

כאשר קראתי את הפירוש הזה, מיד עלתה לנגד עיני דמותו של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל. נזכרתי איך הוא היה מנשק את הציצית כאילו זה היה הדבר הכי מתוק בחיים. כך בחתונות, כך בתפילה וכך בהזדמנויות שונות אחרות. שנים עברו מאז, אבל הזיכרון הזה עומד לנגד עיני. אשרי מי שזכה וראה.

תקע בשופר גדול לחרותנו

מספרת אישה מירושלים: ביום הכיפורים בשנה שבה הלך לעולמו הרב אליהו זצ"ל הייתי מאושפזת בבית החולים במצב קשה, וזכיתי להיות בחדר שהוא מול חדרו של הרב זצ"ל. לאורך היום ראינו את בניו של הרב שהיו אתו, יוצאים ובאים. בתי הייתה אתי במשך היום, ולקראת צאת הצום אמרתי לה שמצער אותי מאוד אם לא נוכל לשמוע תקיעת שופר. בתי, שלצערי כרגע אינה שומרת תורה ומצוות, השיבה לי שהיא תבקש מאחד הבנים שיבוא ויתקע לנו בשופר. ואכן, כעבור כמה רגעים היא חזרה מלווה באחד מבניו של הרב, שעמד בפתח החדר ותקע בעבורנו בשופר.

כאמור, בתי איננה שומרת תורה ומצוות, אבל את ההתרגשות שלה באותו ערב אני לא אשכח. היא סיפרה לי ברטט שכאשר היא נכנסה לחדרו של הרב, הוא היה ישוב על כיסא גלגלים, נראה חלש מאוד, ובדיוק באותו הרגע הוא קיבל על עצמו עול מלכות שמים וקרא "קריאת שמע" בהתרגשות. הרגע הזה עשה עליה רושם עצום, ואני עדיין מאמינה ומתפללת שבזכות הרגע הגדול הזה היא עוד תשוב. זכותו תגן עלינו.

נִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר

מספרת ציפי: חיכיתי להיריון שנים רבות, והצער היה לא פשוט. בצר לנו פנינו אל הרב זצ"ל, שיברך אותנו בזרע של קיימא. הרב פנה אלי ושאל: את מתפללת שחרית? הייתי נבוכה מעט, אבל השבתי שלא. אני לא נוהגת להתפלל שחרית. הרב הביט בי בעיניו הטובות ואמר: אז כדאי שתתפללי. תתפללי שחרית ותראי ישועה. התחלתי להקפיד על תפילת שחרית, ולא עבר זמן רב עד שזכיתי בהיריון. ב"ה נולדה לנו בת מתוקה, ושמה בישראל… שחרית.

פרי עץ הדר ופירות מתוקים

מספר הרב בצלאל בזק, רב קהילה בנתניה: אהבת המצוות של מרן הרב אליהו הייתה מאוד גדולה. הוא כל כך אהב את המצוות והאהבה הזאת דבקה בכל מי שהיה בקרבתו. היא דבקה אפילו במצוות שהוא היה מקיים. הרבה מספרים על סגולות האתרוג שהרב אליהו זצוק"ל היה מברך עליו. זכות המצווה הזאת הייתה כל כך חזקה, עד שנשים רבות שאכלו ממנו אפילו מעט זכו להיפקד.

הכרנו בנתניה אישה אחת שתופרת בגדים, והיא סיפרה לנו כי היא נשואה שבע שנים, אבל לא זכתה לילדים. האישה הזאת עשתה תיקונים לנשים אחרות שזכו לפרי בטן, אבל את התיקון לעצמה היא לא הצליחה לעשות. הצער שלה ושל בעלה היה מאוד גדול. הבאנו לא אפוא מהאתרוג של הרב אליהו זצ"ל, שהוא הסבא של אשתי. וראה זה פלא, אע"פ שידענו את סגולתו הגדולה של האתרוג לפקוד עקרות, התפעלנו מאוד כאשר היא סיפרה לנו חודש אחד אחר כך שהיא כנראה בהיריון, וכעבור תשעה חודשים היא ילדה. זו הייתה שמחה גדולה במיוחד. ראינו מה כוחה של מצווה. מה כוחו של הרב זצוק"ל. מה כוחה של תורה.

פעם אחת פגשנו רב חשוב בנתניה שהבן שלו לא זכה להיפקד בזרע קודש של קיימא, והצענו לו לקחת מהאתרוג הזה. ראינו שהוא מהסס כי הוא לא היה רגיל בסגולות, ואמרנו לו כי הגמרא במסכת מנחות (סב ע"א) אומרת על שתי הלחם כי "שירי מצוה מעכבים את הפורענות". ובמיוחד לולב ואתרוג שמנענעים בו ביחד עם הלולב.

הרב הסכים לקחת את הסגולה של האתרוג הזה בשביל בנו שציפה לילדים זמן רב. ולמרות שגם בנו לא האמין בזה מתחילה, זה הועיל לו בכפל כפליים. כנראה שבשמים לא יודעים להבחין בין חסידים לליטאים, כי תשעה חודשים אחרי שהוא שוכנע לתת לאשתו מן האתרוג הזה, נולדו להם תאומים.

 

יהלומים באתרוג

את הסיפור הזה שמענו מפי יהלומן, וזה לשונו: היו לנו ב"ה חמישה ילדים, אבל הרגשנו שיש עוד נשמות שמחכות לבוא לעולם דרכנו. רצינו מאוד ילדים נוספים, אבל כל הניסיונות שלנו לא עלו יפה. אחרי שניסינו את הדרכים הטבעיות והרגילות, החלטנו לבוא אל הרב זצ"ל ולקבל ממנו ברכה. אבל הרב לא הסתפק בברכה, אלא הגיש לנו שתי חתיכות אתרוג, אחד לי ואחד לאשתי, וביקש שנאכל אותן בליל הטבילה. יצאנו מאת הרב שמחים וטובי לב, אבל עדיין לא ידענו עד כמה. כי לא עבר זמן רב, והתברר לנו שאשתי מעוברת ותאומים בבטנה.

היום – אם בקולו תשמעו

מתברר שלפעמים לומדים בדרך הקשה על הצורך לשמוע לרב. וכך סיפרה אישה המקורבת לרב זצ"ל שגרה בשכנות אליו: הייתי בחודש התשיעי, מחכה ללידה שתהיה בשעה טובה בע"ה. והנה בשבת בבוקר אני מרגישה צירים. לא ידעתי להבחין אם הצירים תכופים מדי או לא והאם אני אמורה לנסוע לבית החולים באמבולנס או ללכת ברגל. באתי אפוא לביתו של הרב זצ"ל ושאלתי מה לעשות. אמרתי לרב שהתחילו צירים, אבל הם לא מאוד חזקים. הרב אמר לי לנסוע לבית החולים מיד, ללא שהות. האמת שלא כל כך רציתי ללכת לבית החולים. חשבתי שאולי כדאי שקודם אוכל עם משפחתי סעודת שבת, שיהיה לי כוח ללידה ובכלל, ואמרתי את הדברים לרב, אבל הרב חזר ואמר: לא להשתהות, לכי עכשיו.

יצאתי מבית הרב, ולמרות פסיקתו הנחרצת החלטתי בכל זאת לאכול קודם ורק אז ללכת. זו הייתה שבת של קיץ, הגענו ברגל לבית החולים לפני הצהריים, השעות חולפות עוברות, ולידה אין. כך קרה שהייתי שם כל השבת, ובלי שום התפתחות בלידה. במוצאי שבת נכנס הרופא לבדוק אותי ואמר לי: גברת, שכחת מה זה לידה? את בכלל לא בלידה, את יכולה לחזור הביתה.

לא הבנתי. איך זה ייתכן? הרי הגעתי לכאן עם צירים, והרב אמר לי להגיע מיד. חזרתי הביתה בוכייה, ולמרות אי הנעימות התקשרתי לרב לשאול אותו מה לעשות. הרב השיב לי בנחת: תנוחי קצת ואל תלכי לבית החולים עד שאומר לך לעשות כן. בחמש לפנות בוקר התקשר אלינו הרב ואמר לבעלי שהגיע הזמן, ללכת מיד לבית החולים. הפעם כבר למדתי את הלקח ויצאנו ללא שהות לבית החולים, ותוך שעה וחצי התינוק היה בחוץ. אחר כך אמר לי הרב: אם היית הולכת מיד בשבת, היית יולדת מיד. אבל את התעכבת, לכן הלידה התעכבה.

רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ

מספרת סיגלית חדד: בספרים "אביהם של ישראל", שזכיתי ויש לי את כולם, מסופר על אנשים שהיו מגיעים לשיעורים של הרב זצ"ל, גם כדי לשמוע את השיעור וגם כדי לשאול אחר כך שאלה את הרב, אלא שבסופו של דבר לא היה להם צורך לשאול, שכן הם קיבלו את התשובה מהרב במהלך השיעור. כאילו הרב קרא את מחשבותיהם. קראתי את הדברים האלה בספרים, אבל לא ממש הבנתי על מה מדובר.

הסיפור שלי נשמע קטן, אבל עלי הוא עשה רושם גדול. כי קרה שהכנתי "מחמאר", שזו פשטידה של מרוקאים, והתלבטתי מה עלי לברך. בסופו של דבר בירכתי "שהכול" וקיוויתי שלא טעיתי. כעבור יום האזנתי לשיעור של הרב זצ"ל על פרשת יתרו, והנה הוא מזכיר שם ממש את הפשטידה הזאת. כאילו אומר לי: הנה, את מושגחת. הוא דן שם בשאלה מה ברכתה, ולשמחתי פוסק שברכתה "שהכול". הסיפור הזה גרם לי להבין שהרב זצ"ל עדיין אתנו, עד לרמת המחשבות.

 

נְקִיּוּת


עניי עירך קודמים

סיפר חזן מרעננה: פעם נפלה עלי צרה גדולה ולא ידעתי את נפשי. הדבר השפיע עלי מאוד והרגשתי שאני מוכן לתת הרבה על מנת לקבל פתרון לבעיה הזאת. חבר טוב שראה את מצוקתי הציע לי ללכת לרב זצ"ל, ובוודאי אזכה לישועה. ואכן כך היה. הגעתי אל הרב, שטחתי בפניו את מצוקתי, וברגע אחד הוא נתן לי עצה ששווה זהב. יצאתי מחדרו של הרב נפעם ונרגש, והרגשתי שאני רוצה לתרום משהו, להביע את תודתי העמוקה.

שיתפתי את המזכיר של הרב ברצון שלי, אמרתי לו שאני רוצה לתרום, אבל המזכיר חייך ואמר: אתה רואה, אין פה שום קופה, אתה לא יכול לתרום. סיפרתי לו שקיבלתי עצה ששווה לי המון, שייקחו את הכסף הזה לישיבה או לצורך אחר שהרב יבחר, אבל המזכיר בשלו: הרב לא מקבל שום תרומה. כנראה שבשיחה עם מזכירו של הרב הרמתי קצת את קולי, מרוב התרגשות, כי הרב יצא מחדרו ושאל מה העניין. שיתפתי אותו ברצון שלי לתרום, והרב שאל: איפה אתה גר? השבתי שאני גר ברעננה. אז אמר לי הרב בנחת: אז תרום ברעננה. לכאן מגיעים כדי ללמוד תורה, לשאול שאלות ולקבל עצות, אבל לא כדי לתרום. הנקיות של הרב כל כך הרשימה אותי, שעד היום לא אשכח את הדבר הזה.

וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף

סיפר הרב איסר קלונסקי: זכיתי לנסוע עם הרב זצ"ל להונגריה, להכתרת רב במקום. הרב טרח מאוד בנסיעה לשם, בכל זאת מדובר בנסיעה לחוץ לארץ, עם כל מה שכרוך בכך. ההתרגשות לקראת בואו של הרב הייתה גדולה, והשהות במקום שימחה אנשים רבים מהקהילה.

לפני צאתנו בדרך חזרה ארצה, הגיעו אל הרב ראש הקהילה והרב שהוכתר ובידיהם מעטפה שהיו בה 15,000 דולר, תשלום על הטיסה והשהות במקום. תמיד שמעתי שהרב לא מקבל כסף, אבל כשראיתי את הדברים במו עיני הייתי מופתע מאוד. הרב לא הסכים לקבל כסף בשום פנים ואופן. השניים האלה ממש התחננו בפניו שיקבל, שהכסף יהיה לתרומה או לנזקקים, והרב השיב: אתם מוזמנים לתת את הכסף הזה לישיבה או לנזקקים. אני לא לוקח.

כוח הנתינה של הרבי מחב"ד והרב אליהו זצוק"ל

בג' בתמוז חל יום ההילולא של הרבי מחב"ד זצוק"ל. ידוע שהאנשים שהגיעו אל הרבי להתברך היו מקבלים ממנו דולר, ונראה שכל עניינו של הרבי היה לתת, להפיץ. בעיקר תורה ואהבת ישראל, אבל גם… דולרים.

בעניין הנתינה של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל מספרת נעמי כהן: כמה שנים לפני שהרב זצ"ל נפטר, הייתה לי בעיה מסוימת, שלא מצאתי לה פתרון. קרוב משפחתי פנה בעניין אל הרב, והוא ביקש שאגיע אליו ביום שישי.

הגעתי אל הרב נרגשת כולי, והרגשתי לא נעים שביום כזה, יום שבו כולם עסוקים, אני גוזלת מזמנו של הרב. אבל הרב לא הראה שום סימנים של לחץ בזמן או חוסר נוחות. הוא קיבל אותי בשלווה, ואחרי ששמע מה בפי פתח ספר ועוד ספר. כאילו רק אני בעולם, וכאילו יש לו כל הזמן שבעולם.

אחרי דקות ארוכות הרב ברך אותי ואמר לי מה לעשות. הוצאתי כסף ורציתי לתת לרב, אך הוא אמר לי :"כאן לא מקבלים, כאן רק נותנים". הרגשתי צורך גדול להכיר תודה, ולא הרפיתי. לכן אמרתי: זה לא לרב, זה ללשכה. אבל הרב לא התרצה והשיב: "אמרתי לך!"

איפה מוצאים אנשים כאלה?

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים

מספר הרב שאול דמרי, לשעבר מנהל המקומות הקדושים: פעם, בהיותי אצל הרב זצ"ל, אמרתי לו בכאב שיש המון חילול שבת, וזאת בעיה. קשה לנו מאוד, איך יבוא המשיח? חשבתי שהרב יחזק אותי בדברי, שיאמר גם הוא שהדבר קשה לו, אולי ייתן עצה מה לעשות כדי למנוע את חילול השבת, אבל במקום זאת הוא השיב: הס מלדבר. כשהוא ראה את פניי המופתעות הוא המשיך ואמר: לך בימי רביעי לכל המרכולים למיניהם, תראה את העגלות המלאות. יש שתי מילים שמחברות בין כל החנויות המרכולים והעגלות האלה – "לכבוד שבת". כולם קונים כדי שיהיה להם במה לכבד את השבת. תראה לי עוד עם שצועק בכל המרכולים "לכבוד שבת". רק בשביל הדבר הזה המשיח צריך לבוא.

נדהמתי מהעין הטובה של הרב זצוק"ל. מהסנגוריה שהרב לימד על עם ישראל, מהיכולת לראות בכולם צדיקים. והאמת היא שאחרי ששמענו ממנו – גם אנחנו התחלנו קצת לחשוב שעמך כולם צדיקים.

וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה

מספר הרב שמואל אליהו שליט"א: שלוש שנים אחרי פטירתו של אבא זצ"ל נסעתי לשמחת בית השואבה בקריית טבעון. בדרך התקשר מישהו ואמר כי יש לו סיפור על הרב אליהו. אני רגיל לקבל טלפונים כאלה ושמח לשמוע עוד ועוד על אבא שלי.

האיש מספר כי במשך שנים רבות לא זכו הוא ואשתו לילדים. הוא שמע על הברכות של הרב אליהו שלא חוזרות ריקם, טרח ובא ממרחק לביתו של הרב וביקש ברכה. הוא סיפר כי הרב לא בירך אותו, אבל נתן לו עצה: היום ראש חודש. בתפילה של ראש חודש אנו מוסיפים "יַעֲלֶה וְיָבֹא" ואומרים בו: "זָכְרֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה. וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה. וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים". במילה "וּפָקְדֵנוּ" תכוון לפקידה של בנים. כמו "וה' פקד את שרה".

האיש סיפר כי הוא יצא באכזבה. הוא התייגע ונסע שעות, חיכה בתור עוד שעה ארוכה מתוך ציפייה לקבל ברכה, והנה במקום ברכה הוא מקבל עצה. הוא מתפלל כבר שנים רבות, וזה לא משנה דבר. אבל מה הוא היה יכול לעשות, הרב אמר מה שאמר, ולפחות את זה הוא ינסה לעשות בתפילת מנחה הקרובה. הוא יכוון היטב את לבו לומר "וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה" ואולי גם את כל השאר.

לא ידעתי כמה שהעצה הזאת נכונה, סיים האיש את דבריו. כיוונתי בתפילה והנה חודש אחר כך אשתי מבשרת לי כי התקווה ארוכת השנים לילדים הולכת להתגשם. היא בהיריון. הרבה נקיפות מצפון היו לי על שהקפדתי בלבי. לא הבנתי את גודל העצה שנתן לי הרב באותה שעה.

כשהיהודי הנרגש סיים את סיפורו המיוחד אני כבר הגעתי למחוז חפצי בקריית טבעון. הקהל היה בעיצומה של השמחה, וכמו בכל שמחת בית השואבה יש חלק של ריקודים, "ושמחת בחגך". לידי במעגל השמחים היה בעל חנות מחשבים מצפת, ותוך כדי שאנו מסתובבים סיפרתי לו את הסיפור ששמעתי זה עתה. הוא שמח לשמוע את הסיפור ואמר כי הסיפור הזה הוא בשבילו מתנה משמים. גם הוא ואשתו מצפים זמן רב מידי להיריון, ואולי מהסיפור הזה תבוא להם הישועה.

אחרי חודשיים פגשתי אותו ברחובה של עיר והוא סיפר לי כי הוא ואשתו לקחו את העצה של הרב וקיבלו על עצמם לכוון בימי חול המועד בכל ברכת מזון ובכל תפילה שיש בה "יַעֲלֶה וְיָבֹא". והברכה לא איחרה לבוא. חודש אחרי סוכות אשתו נפקדה, והם מצפים ללידה קלה. שמחתי מאוד בשמחתו, במיוחד שאחרי תשעה חודשים אשתו ילדה בת שמילאה את כל הבית אורה.

את הסיפור הכפול הזה סיפרתי פעם בכנס חנוכה בראש-פינה. חודשיים אחר כך מתקשרת אלי תושבת ראש-פינה ומספרת לי כי כבר חודש היא מחפשת הזדמנות לספר לי שהיא שמעה את הסיפור על "יעלה ויבא" בראש-פינה בחנוכה, זה התאים לה כי גם היא רוצה זמן רב לזכות בהיריון ולא עולה בידה. החליטה לקחת על עצמה לכוון היטב ב"יַעֲלֶה וְיָבֹא" בראש חודש טבת שבסוף חנוכה, לכוון במיוחד במילה "וּפָקְדֵנוּ" כדי שהיא ובעלה יזכו להיפקד בזרע קודש של קיימא. היא לא האמינה שהתפילה שלה נשמעה כל כך מהר. גם היא זכתה להתעבר אחרי חודש אחד בלבד.

שאלתי את עצמי לא פעם איך זה עובד. הרי גם קודם לכן האנשים הללו התפללו. למה לפני כן תפילתם לא נשמעה ועכשיו היא נשמעת? הרב אליהו לא מעורב בתפילה הזאת. זה לא בגלל זכויותיו או צדקותיו של הרב. למה העצה הזאת לא עבדה לפני שהם שמעו את הסיפור?

אולי זה בגלל שהם לא האמינו מספיק שאלוקים שומע להם. אולי לא האמינו בכוח התפילה של עצמם. אולי האמינו שאלוקים שומע אותם, אבל לא האמינו שהם חשובים לפניו מספיק כדי שתיעשה בקשתם. אחרי ששמעו את הסיפור הם הבינו שאלוקים שומע. שומע ועושה.

אשתו כגופו

הזמן הוא תפילת ותיקין בבוקרו של יום כיפור. החזן הוא הרב זצ"ל. לפתע מעזרת הנשים קול רחש והתרגשות. מישהי חשה לא בטוב, עד כדי עילפון. אחת הנשים צעקה מעזרת הנשים "רופא", והדבר יצר פניקה. תוך כדי ההמולה מישהי צעקה "זו הרבנית".

לפתע הופסקה התפילה. הרב אליהו עזב את בימת החזן, ניגש לרבנית והגיש לה מטפחת עם שמנים אתריים על מנת שתתעורר. כשראה שהיא מתאוששת שאל אותה: האם אפשר להמשיך? רק לאחר שווידא שהיא בסדר והיא נתנה לו אישור, ניגש והמשיך בתפילת כיפור…

משיח שלא לפי תומו

סיפר הרב נסים לופס: כבר כמה שנים שהרב מרדכי אליהו זצ"ל איננו אתנו. אומנם צדיקים במיתתם קרויים חיים, וגדולים הם במיתתם יותר מאשר בחייהם, ואולם הגעגוע והחסר הם גדולים, ורק מתעצמים עם השנים.

אבל כשאנחנו חשים ומדברים על הגעגוע הזה, אנחנו צריכים לחשוב – האם המחשבה היא על הרב מרדכי אליהו, או שמא עלינו עצמנו? שהרי הרב מרדכי חסר לנו, כי אנחנו זקוקים לו כאן בעולמנו, זקוקים לעצה שלו, זקוקים לברכה שלו. אנחנו זקוקים לו, כי קשה לנו כאן בלעדיו.

בעניין זה סיפרו על הרב זצ"ל, כי פעם הגיע אליו אדם ובפיו בקשה: הוא רוצה לעשות שותפות עם אדם עשיר אחד, והוא מבקש שהרב יברך אותו שיצליח. השיב לו הרב שהוא לא ממליץ לו לעשות שותפות עם אותו עשיר. אותו אדם תמה, מדוע הרב אומר כך? הרי אותו אדם הוא עשיר גדול. אבל חזקה עליו עצתו של הרב, והוא לא חתם על העסקה.

כעבור יומיים התברר שאותו עשיר פשט את הרגל. הגיע האדם שביקש ברכה אל הרב ושאל אותו: האם לרב יש רוח הקודש? כיצד זה ידע שאותו עשיר יפשוט את הרגל? השיב לו הרב בחיוך: לא ברוח הקודש מדובר. לפני כמה ימים הלכתי שמעתי את אותו עשיר מתפלל ואומר: ריבונו של עולם, אני זקוק למשיח! הבנתי שאם הוא מבקש משיח, כנראה שמצבו קשה.

כך אנחנו, מבקשים את הרב מרדכי אליהו, וכנראה שמצבנו קשה…

איך אפרד ממך, אחי?

סיפר הרב אריאל אדרי, רב שכונת הר חומה בירושלים: בא' בניסן תשנ"ג סיימו הרב אברהם שפירא זצ"ל, רב אברום, והרב אליהו זצ"ל את כהונתם ברבנות הראשית לישראל. הרב אברום לא היה אדם של מסיבות, הוא רק אמר "ברוך שפטרנו" ושמח לחזור לישיבה, אבל החסידים של הרב אליהו זצ"ל ארגנו לו בבית הכנסת שלו מסיבה עם תזמורת. הגיעו לשם הרבה אדמו"רים, ביניהם גם הרב בקשי דורון שהחליף את הרב זצ"ל ברבנות, והגיע גם הרב אברום. הוא עלה ואמר בהתרגשות: איך אני אפרד ממך? אני אפרד ממך, אחי? אבל לא "אחי" כמו שאומרים היום, אלא התכוון לכך ממש. כך, כולו בדמעות. וזה היה מיוחד, כי רב אברום לא כל כך קשר קשרים עם אנשים. אז ראיתי מה עושה האחריות לשני הרבנים הגדולים האלה, למרות שהיו ביניהם הבדלים. רב אברום היה מקל והרב אליהו היה מחמיר. היה ביניהם ויכוח גדול בענייני כשרות למשל. אבל זה היה בפרטים. במהות הוא אמר: איך אפרד ממך, אחי? אני לא יכול לשכוח את הדבר הזה, הקשר המהותי ביותר היה מופלא.

ברוך ומבורך

היה רב אחד בשם רבי ברוך חורי, שהרב אליהו עליו השלום אהב אותו והעריך מאוד את מעשיו. כל כך העריך, עד שראה בו אחד מהצדיקים. אבל המסתכל על רבי ברוך היה רואה יהודי פשוט. הוא נהג להסתובב בכל מיני מקומות ולעודד את עם ישראל לקרוא תהלים. כדי לזכות אנשים לקרוא יותר ויותר ספרים, הוא הדפיס ספרי תהילים מחולק והיה מפזר בין האנשים, וכך היו מרבים תפילה.

פעם אחת רבי ברוך חלה ואושפז בבית החולים. הרופאים אמרו שמצבו לא טוב. הרב אליהו הגיע אליו לברכו ואמר לו: רבי ברוך, מה אתה עושה פה? עם ישראל צריך אותך, קום וצא. שאל רבי ברוך את הרב: איך אצא? והרי הרופאים אומרים שאני צריך להישאר כאן. אבל הרב לא התרשם מהדברים הללו ואמר: היום אתה קם ויוצא. אחרי שעה קלה הגיעו הרופאים ושאלו אותו: מה אתה עושה פה? אתה יכול לקום ולצאת. ממש כלשון הרב.

יהי רצון לשלווה

סיפר מר שרבט: הקב"ה זיכה אותנו בעושר גדול, כך שלמשפחתנו יש עסקים רבים, חברות והשקעות נכבדות. וכבר אמרו חכמינו "מרבה נכסים – מרבה דאגה". ואכן, יום אחד הגיעו אלי אנשים מהעולם התחתון ותבעו ממני דברים בלתי אפשריים, תוך איומים קשים שאם לא איענה לבקשותיהם, הם יפגעו בי ובילדיי. אני לא מגדיר את עצמי אדם פחדן, אבל כשמדובר בעולם התחתון, וכשהדברים מגיעים לשלום משפחתי, קשה לי להישאר בשלוותי.

התקשרתי אפוא לרב אליהו זצוק"ל וסיפרתי לו על האיומים ועל החששות שמלווים אותי בעקבותיהם. הרב לא האריך במילים, רק אמר לי בביטחון: בוא אלי אתה יחד עם כל בני המשפחה שלך. מיד אספתי את כולם, מנער ועד זקן, טף ונשים, והגענו לכבוד הרב. הרב הכניס את כולנו לחדר, ובקול בוטח אמר: אני מודיע לכם, לא תיפול שערה משערות ראשכם, אל תפחדו. בחדר שררה דממה. כולנו הרגשנו פתאום איך המילים של הרב חודרות אל תוכנו ומרגיעות אותנו. אבל הרב לא הסתפק בזה והמשיך ואמר: בקשה לי אליכם, שבכל בוקר, בברכות השחר, תגידו את נוסח "יהי רצון" שמופיע בסידור "עוד יוסף חי", אבל בכוונה גדולה. "וכֵן יהִי רָצוֹן מִלּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכל יוֹם וָיוֹם מִמַּלְשִׁינוּת, מֵעֵדוּת שֶׁקֶר, מִשִּׂנְאַת הַבּרִיּוֹת, מֵעֲלִילָה, מִמִּיתָה משֻׁנָּה, מֵחְלָאִים רָעִים, מִמִּקְרִים רָעִים וּמִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם".

סיים הרב ואמר: אם תעשו כך, תוך כמה חודשים יעזבו אתכם. וכך אכן היה. כולנו התייחסנו לדבריו של הרב ברצינות רבה, ובכל בוקר בברכות השחר אמרנו את הנוסח הזה של "יהי רצון". המדהים היה, שאותם עבריינים המשיכו לאיים, אבל אני כבר לא פחדתי. נדבקתי בשלוותו של הרב. לא עבר זמן רב והם הניחו לנו לנפשנו, וראינו כולנו את דבריו של הרב מתקיימים בנו אחד לאחד.

חכמה מצילה נפשות

אנחנו ב"ה מורגלים בקיום מצוות, עד שלעתים איננו יודעים עד כמה מצווה אחת, אולי כזאת שנראית קטנה, יכולה להציל אותנו. במקרה הזה מדובר בהצלה רוחנית. ומעשה שהיה כך היה:

במסגרת תפקידו נסע הרב זצ"ל לצרפת, לכינוס גדול של אנשי דת שהיה שם. כמה ימים לפני הכינוס הגיעו אל הרב בני-זוג בוכים, הגבר הוא רב בצרפת, ובפיהם בשורה קשה: בתם עומדת להתחתן עם מוסלמי. כל מה שעשו כדי להניא אותה מכך לא הועיל, הבת בשלה. היא רוצה את המוסלמי הזה שיהיה בעלה ואבי ילדיה. הרב, שראה את סערת הנפש של ההורים, הבין שלא מדובר רק בהצלתה של הבת, אלא גם בהצלת האנשים האומללים האלה, שדומה היה שחרב עליהם עולמם.

כעבור שהות קצרה אמר להם הרב: תגידו לבתכם שיש לכם רק בקשה אחת ממנה, שגם אחרי נישואיה תקפיד להפריד בין בשר לחלב. ההורים לא ממש הבינו איך הבקשה הזאת תמנע את הנישואים, אבל לא הרהרו אחרי דברי הרב וכך עשו. הבת, ששמעה את הבקשה של הוריה, סברה כנראה שיש כאן הסכמה מצדם לנישואין הללו ואמרה שאם כך, היא תשאל את המוסלמי האם הוא מוכן לשמור על המצווה הזאת למענה. התקשרה אליו מיד, והוא השיב שאם זה מה שימנע את הסירוב של ההורים, הוא מוכן שישמרו בשר וחלב.

כעבור כמה ימים, בכינוס של אנשי הדת בצרפת, ישב הרב זצ"ל ליד הקאדי שלהם. הרב פתח אתו בשיחה בערבית, ובין השאר שאל האם נכון הדבר שהוא יחתן את בני הזוג הללו. הקאדי השיב שכן, החתונה אמורה להתקיים בקרוב. המשיך הרב ואמר לו כממתיק סוד: אני חושב שהיא רוצה לגייר אותו. הקאדי הסתכל על הרב כלא מאמין ושאל: מה פתאום? הם אוהבים ורוצים להתחתן. למה אתה אומר כך? השיב לו הרב: אני מציע שתשאל אותם אם הם מתכוונים לשמור בשר וחלב. הקאדי קרא לחתן המוסלמי ושאל אותו האם נכון הדבר שהם מתכוונים לשמור על ההלכות של היהודים ולהפריד בין בשר לחלב, והמוסלמי השיב בתמימות: כן, היא ביקשה שנשמור ואני הסכמתי.

הקאדי המוסלמי מיד צעק על החתן המוסלמי ואמר לו: אתה טיפש. בדיוק עכשיו גילה לי הרב של היהודים כי היא מתכוונת לגייר אותם ולהפוך אותך ליהודי, ואני צריך לחתן אתכם כדי שתעשו את הטיפשות הגדולה הזאת? לא ולא. כמובן שאחרי הדברים האלה חתונה כבר לא הייתה, ה"מזימה" של הכלה נתגלתה והיא נאלצה לשוב לבית הוריה היהודים.

קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל

מספר ד"ר פרידמן: נולדתי בארצות-הברית למשפחה שלא כל כך שמרה על קשר עם יהדות. האמת היא שכלל לא ידעתי שאני יהודי עד שהגעתי לאוניברסיטה. שם התלמידים אמרו לי: קוראים לך פרידמן ואתה יהודי. הם לא הסתפקו בהודעה הזאת, אלא החלו להציק לי על רקע אנטישמי.

החלטתי לבדוק מה זה יהודי ולהתעניין ביהדות. תוך כדי שוטטות באינטרנט מצאתי סרטוני וידיאו עם שיעורים ועלוני פרשת שבוע של הרב אליהו זצ"ל שנקראים "קול צופייך". האמת היא שהקריאה בעלונים הללו היא מאוד קשה, כיוון שהם עוסקים בנושאים סבוכים בהלכה, אבל הרגשתי שאני רוצה ללמוד את התורה של הרב הזה, כיוון שהוא נראה לי אדם אמיתי שלא מפחד לומר את דעתו, ואומר אותה בחיוך ובסבר פנים יפות.

לא נבהלתי מהקושי, וביחד עם לימודי הפסיכיאטריה הייתי לומד כל שבוע את דף פרשת השבוע של הרב אליהו, תוך שאני מחפש במילונים פירוש של כל מילה ומילה ושואל את חברי על משמעות הדברים שהרב היה אומר בשיעור שלו. כך למדתי על יהדות ועל גבורה. על מאור פנים ועל אהבת ישראל. על חשיבותה של ארץ ישראל ועל הגאולה שאנחנו חיים בה.

את לימודי "קול צופייך" לא הזנחתי גם כשקיבלתי את התואר ופתחתי לי קליניקה לפסיכיאטריה. וההצלחה האירה לי פנים. אנשים שיחרו לפתחי וכך נפתחה עוד קליניקה ועוד קליניקה. עסקתי במקצועי, אבל לבי באווירה של ארץ ישראל ובהשתוקקות לעלות ולראות את הרב מרדכי אליהו שכל כך הרבה למדתי מתורתו.

לצערי לא זכיתי לפגוש אותו, כי הוא נפטר לפני שהספקנו לעלות לארץ ישראל, אבל את התורה שלו המשכתי ללמוד גם אחרי פטירתו. יום אחד ישבתי בבית הכנסת וחשבתי על ארץ ישראל, והנה נופלת עלי תרדמה. ישנתי כשאני משעין את ראשי על השולחן בבית הכנסת, והנה אני רואה את הרב אליהו עומד מול עיני, כאילו בהקיץ, מחייך אלי ומאיר לי פנים ואומר לי: אל תצטער, עליך להשלים את התיקון שלך בארצות-הברית. אחר כך תזכה לעלות לארץ ישראל.

תיקון? מה זאת המילה הזאת? מעולם לא שמעתי אותה. כדרכי פניתי לתלמידי חכמים שגדולים ממני לשאול מה פירוש המילה תיקון, והם הסבירו לי שלכל אדם בעולם יש שליחות מסוימת, וגם שליחויות קטנות שמשלימות את השליחות הגדולה שלו. וכל אדם צריך להשתדל לעשות את השליחות שלו בעולם. תמהתי מהי השליחות שלי ואיך אדע שהשלמתי את השליחות שלי בארצות-הברית. אבל הבנתי שאם הרב אמר לי כך, הוא בוודאי גם יודיע לי שהתיקון שלי בארצות-הברית נגמר.

כמו שכבר הזכרתי, יש לי רשת של קליניקות לפסיכיאטריה בארצות-הברית, ואני משתדל לטפל בחולים שלי על-פי האמת ולא רק על-פי הספר. אחד המטופלים שלי היה בן למשפחה של חסידי חב"ד שנפל לסמים ולדיכאון והיה צריך להוציא אותו ממצבו הנפשי הקשה. טיפלתי בו שוב ושוב, אבל הטיפולים לא הניבו את התוצאה הרצויה. אני לא התייאשתי, כי ידעתי שטיפולים כאלה לפעמים נותנים תוצאות רק אחרי כמה שנים. והנה יום אחד תפסתי אותו בצווארו ואמרתי לו: אתה חסיד של האדמו"ר מחב"ד, שהוא מחובר לקדושה ולתורה, איך אתה יכול להיות שקוע בטומאה הזאת של הסמים ושל הדיכאון? תראה איזה אור ושמחה יש לרבי מחב"ד. תדבק בו ותעלה למעלה. אתה יהודי, יש לך שליחות.

הניעור הזה עשה את שלו, והבחור יצא מכל הסיבוכים שלו והתחתן עם אישה מיוחדת במינה. כעבור זמן נולד להם בן, והוא ביקש ממני להיות הסנדק בברית. אמרתי לו שאני לא רב ולא ראוי לתפקיד כל כך גדול, אבל הוא לא ויתר לי ודרש ממני בתוקף שאהיה הסנדק, ותוך כדי הדברים הוא אמר לי: דע לך שאתה הצלת את חיי, ואני חייב לך הכול. אתה עשית את התיקון שלך בעולם כשהצלת אותי.

תיקון? מאיפה הוא מכיר את המילה הזאת? הוא אומר שעשיתי את התיקון שלי?

פתאום הרגשתי שמחה גדולה. ממש הרגשתי שהרב אליהו מדבר מתוך גרונו של אותו מטופל שלי, והלכתי לשבת בשמחה על כיסא הסנדק של בנו. משם מיהרתי הביתה ואמרתי לאשתי: הגיע הזמן. עולים לארץ ישראל. אשתי שמחה מאוד ולא שאלה ממה נתפרנס ומה נעשה עם רשת המרפאות שפתחנו בארצות-הברית. היא ידעה שזה חלום חיי לעלות לארץ ישראל, ושמחה שקיבלתי את ההחלטה הנכונה.

ארזנו את החפצים והחלטנו לעלות ולהתיישב ביהודה ושומרון. ידעתי שהרב אליהו זצ"ל מאוד אהב את המתיישבים ביהודה ושומרון, הוא ראה בהתיישבות שלהם מימוש הברית שאלוקים כרת עם אברהם אבינו, ושמחתי להיות חלק מהמימוש של הברית הזאת.

האמת היא שאני רוקד כל היום מרוב שמחה על הזכות הזאת. רוקד משמחה לראות את הילדים מאירי הפנים והגיבורים של ארץ ישראל. שמח לראות שהילדים שלי יתחנכו ביחד עם הילדים הללו. שמח לראות שאנחנו חלק מעם ישראל המתחדש. איזו זכות! איזה אושר להיות כאן בארץ ישראל! אני מקווה שאוכל לתרום מניסיוני שרכשתי בארצות-הברית לילדי ארץ ישראל לאנשיה, למרות שנראה לי שכולם בריאים בנפש. אולי הכי בריאים שבעולם.

פְּרִישׁוּת


אזעקת לחש

סיפר הרב יוסף אליהו שליט"א, בנו של הרב זצוק"ל: הפסוק (תהלים נא יב) אומר: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים; וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי". הרב זצ"ל היה מתפלל בכל הלב ממש, בחינת "לעובדו בכל לבבכם". להבין את כוונתו של הרב בתפילה נספר מעשה שקרה במלחמת המפרץ, בזמן שסאדם חוסין שר"י שלח טילים לעבר ישראל. הזמן הוא ערב שבת קודש, ואנחנו עומדים בתפילה. באמצע תפילת לחש נשמעה אזעקה שקוראת לאנשים להיכנס לחדרים האטומים.

הקהל הסתכל על מרן הרב זצ"ל, לראות מה יעשה. ואולם הרב היה שקוע בתפילתו, לא נע ולא זע. ראה כך שליח הציבור, וגם הוא לא הפסיק את התפילה. ראו כך המתפללים, סמכו על הרב ואמרו בלבם: אם הרב לא זז ממקומו, בוודאי אין מה לחשוש.

אחרי התפילה ליוו המתפללים את הרב לביתו, כדרכם, והיה הרחוב ריק מאנשים. שאל הרב את מלוויו למה אין אנשים ברחובות, והשיבו לו שהייתה אזעקה באמצע תפילת לחש ואנשים מסתגרים בביתם. התפלא הרב ושאל: למה לא אמרתם לי?

תה של חצות

סיפר הרב יוסף מוגרבי, ראש מוסדות "תפארת בנים" בחולון: כמה שנים לפני פטירתו של הרב זצ"ל צמחו לי יבלות על מיתרי הקול, וכתוצאה מכך לא יכולתי לתת שיעורים או דרשות. פרופסור ב"תל השומר" אמר לי שאין מנוס, אני צריך לעבור בדחיפות ניתוח במיתרי הקול. הלכתי לרב זצ"ל לקבל את ברכתו, והוא הניף בידו ואמר לי: דברים בטלים. אמרתי לו שהפרופסור אמר לי שיש בזה סכנה גדולה וחייבים ניתוח. הוציא הרב מהמגירה שלו שקית של תה ואמר לי: תטבול את שקית התה בתוך מים חמים, תאמר "בזכות אברהם אבינו" ותהרהר במידת החסד. אחר כך תטבול את שקית התה פעם נוספת במים, תגיד "בזכות יצחק אבינו" ותכוון על מידת הגבורה. בפעם השלישית תאמר "בזכות יעקב אבינו" ותכוון על מידת התפארת. אחר כך הוא כתב לי תפילה לומר על התה הזה, תפילה ששמורה אצלי עד היום.

הבטתי בשקית התה, וראיתי שיש בזה קופאין. אמרתי לרב שהרופאים הזהירו אותי מאוד להימנע מקופאין, כי יש בזה סכנה גדולה במצבי. הרב צחק ואמר לי: הם אומרים שאי-אפשר לשתות קופאין, ואני אומר אפשר. עשיתי כדבריו, וכעבור זמן פניתי לאותו פרופסור ב"תל השומר". הוא הכניס דרך האף מכשיר לראות את מיתרי הקול, ולחרדתי שמתי לב שהבדיקה מתארכת מאוד והרופא בודק שוב ושוב. חששתי מאוד, ושאלתי את הרופא מה קורה, והרופא השיב לי בתדהמה שהיבלות נעלמו והכול אצלי בסדר.

חשבתי שאני מכיר את הרב אליהו, אבל התדהמה של אותו רופא הדביקה גם אותי. ביקשתי ממנו שיעשה בדיקה חוזרת. הוא הכניס שוב את המכשיר, בדק ואמר: איך לך כלום, הכול נקי. חזרתי וביקשתי בדיקה שלישית, בדיקה כנגד כל הטבלה של התה. רציתי להרגיש את הנס בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי. הפרופסור חזר על הבדיקה ואישר את גזרת הרב ע"ה.

סיפרתי את הדבר לחבר שלמד קבלה, והוא שאל אותי אם אני יודע מה סוד הסגולה של הרב. הוא חשב שאולי יש איזה שם קדוש הרמוז במילה "תה". הוא חיפש בספרים ישנים גם חדשים ולא מצא שום שם קדוש כזה. אמרתי לו שאני לא יודע, אבל אני לא מעז לשאול. בתשובה ביקש ממני אותו חבר להתלוות אלי בפעם הבאה שאני הולך לרב, והוא ישאל.

הגענו שנינו אל הרב, ואחרי ששאלתי את שאלותיי הזכרתי לרב את אותו מעשה. חברי שאל את הרב מה סוד הסגולה, והרב התחמק ולא ענה. חברי לא הרפה וניסה לברר האם יש כאן איזה שם קדוש והוסיף: האם גם אני יכול לקחת שקית תה ולתת לאנשים שיאמרו את התפילה שהרב כתב? השיב לו הרב: אם תבכה חודשים בתיקון חצות על שקיות תה, הן יעזרו.

חפץ חיים? נצור לשונך מרע

הרב זצ"ל סיפר, כי פעם הוא שאל את הבבא סאלי זיע"א איך הוא הגיע למדרגות שהיו לו, ביניהן רוח הקודש. אמר לו הבבא סאלי: בזכות אבות. ענה לו הרב: גם לנו יש זכות אבות. על כך השיב הבבא סאלי: על-ידי שמירת העיניים ושמירת הלשון.

בעניין זה סיפר לנו תושב מעלה-חבר: הגענו לגור במעלה-חבר, ובאותה תקופה אשתי ואני החלטנו להתחזק בעניין של שמירת הלשון. לכן החלטנו שנלמד שתי הלכות ביום. שלושה ימים לאחר שהתחלנו בלימוד הזה נסעתי עם שניים מילדינו לקריית-ארבע, ובדרך ירו עלינו צרור. לא ידעתי אז כמה כדורים ירו עלינו, אבל הפחד היה גדול. נדמה היה שהרכב כולו נעשה ככברה. הסתכלתי אחורה לעבר הילדים, ולשמחתי ראיתי שבנס הם בריאים ושלמים. כשהגענו לקריית-ארבע מצאו ברכב 26 תרמילים. יום למחרת נסעתי שוב באותו מקום, וממש באותה נקודה שבה ירו עלינו הרכב שבק חיים.

כעבור זמן התפללנו במערה עם הרב זצ"ל, וסיפרנו לו את סיפור הנס שקרה לנו. הרב שמח לשמוע את הסיפור הזה ואמר: 26 זה שם הוויה. בכך אמר לנו הרב: אכן מדובר בנס של ממש, והקב"ה בכבודו ובעצמו שמר עליכם באותם רגעים. אבל כדי לחזק את הדברים הללו, שלא מדובר במקרה, שמנו לב לכך שהכותרת של שמירת הלשון באותו היום שקרה לנו הנס הייתה "אריכות ימים". וידוע שאם נגזרה על אדם מיתה, יכול להינצל ממנה על-ידי שמירת הלשון.

בדיוק שנה לאחר המקרה הזה נולד לנו בן. הגענו אל הרב זצ"ל לשאול האם לקרוא לו ישראל מאיר, או יעקב מאיר, והרב השיב: טוב מאוד, תקראו לו ישראל מאיר. התינוק הזה קיבל את שמו של הרב ישראל אבוחצירא זיע"א, הוא הבבא סאלי, שכאמור הקפיד מאוד בנושאים של שמירת הלשון. יום הברית של בננו ישראל מאיר הייתה ביום ה' בשבט, יום לאחר הילולת הבבא סאלי. זכותו תגן עלינו, אמן.

אשרי מי שממית עצמו עליה

סיפר בני יעקובי: לאחר שמרן הרב זצ"ל השתחרר מאשפוז ארוך בבית החולים, התקיימה הכנסת ספר תורה שיצאה מביתו ברחוב כנפי נשרים. הבית היה עמוס מפה לפה, נדמה היה כי אפילו סיכה לא תיכנס בחלל הסלון. איכשהו נדחקנו בין ההמון.

הרב המיוסר ישב מעבר לשולחן רחב, עטור בבגדי מלכותו. פניו הנאצלות חייכו לכל משתתף, גופו הדואב ישוב היה על כיסא גלגלים ארור, אך בת השחוק שעל פניו השכיחה את הכאב העצום שנוצר.

מילות הפיוט "אשורר שירה לכבוד התורה", יצאו מפיו הקדוש של הרב, כשכל הקהל מצטרף לשירה בשאגות מרקיעות שחקים, אשרי מי שממית עצמו עליה. כאשר אחד החזנים שנכח במקום שר את הבית הידוע "ניתנה לנו ביד רוענו, משה רבנו, בחיר האומה", הוא הצביע על בחיר האומה של דורנו ועיני כולם דמעו. משה רבנו של הדור, מדוכא בייסורים למען עם ישראל כולו.

לקראת סיום כתיבת האותיות האחרונות שנכתבו ע"י מרן הרב במאמץ עילאי, התבקש ציבור הגברים לעזוב את המקום בכדי לאפשר לרבנית הצדיקה לברך את נשות ישראל. "אינני מברכת בפני גברים", הודיעה הרבנית, וכל הגברים עזבו בלב כבד.

העזתי והסתתרתי בירכתי הבית, אט אט התפזר ההמון וניתן היה לגשת אל השולחן מאחוריו ישב הרב. לא להתקרב לרב! התחננו עוזריו, כל צינון קל עלול להדביק אותו חלילה. צעיר הייתי וחפץ לאחוז בשיפולי גלימתו של צדיק הדור. ניגשתי, הושטתי את ידי ברעדה אל מעבר לשולחן הרחב שהפריד בין הרב לקהל. התרגשתי כשראיתי איך למרות הקושי והכאב, הרב התאמץ, קירב את כף ידו לכף ידי ולחץ אותה בחום, תוך עיניים עצומות.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הרב. זו הצוואה של הרב אלי, הארת פנים ושמחה לכבודה של תורה גם בגוף נשבר.

הידור בכשרות והידור בין אדם לחברו

סיפר יחזקאל דאום הצעיר, נכדו של הרב יחזקאל דאום ע"ה: סבי ע"ה היה מקורב מאוד לרב אליהו זצ"ל. יש לא מעט סיפורים, גם בספרים "אביהם של ישראל", שמעידים על הקשר המיוחד שהיה ביניהם. פעם פניתי אל הרבנית צביה אליהו שתחיה, אשת הרב זצ"ל, וביקשתי ממנה ברכה. הרבנית השיבה לי: בשמחה. יש לי הכרת הטוב לסבא שלך, ואני חייבת לו תודה גדולה. כששאלתי אותה למה כוונתה, היא סיפרה: כאשר סבך התמנה לרב של תנובה, אמר לי הרב זצ"ל כי אני פטורה מלהכין בעבורו גבינה. חשבתי לעצמי: מה זאת אומרת פטורה מלהכין בעבורו גבינה? עד אז היא הכינה את הגבינה בעצמה?

הרבנית כאילו קראה את מחשבותיי, חייכה והוסיפה: מרן הרב אליהו זצוק"ל לא היה אוכל שום גבינה בשום הכשר, בגלל רכיבי חלב עכו"ם שהיו במחמצות שבהן היו מחמיצים את הגבינות. אשר על כן למדתי איך לעשות גבינה משיירי החלב שהיינו קונים, וכך הייתי מחמיצה לו גבינה ביתית מדי פעם.
אחרי שהרב יחזקאל דאום התמנה לרבה של תנובה, הוא בא לרב אליהו ואמר לו כי הוא מייצא חלב מיוחד מארץ ישראל לאירופה כדי שיכינו ממנו מחמצות. כדי שהגבינות של תנובה יהיו למהדרין מן המהדרין.
עוד הוסיפה הרבנית ואמרה, כי הרב היה נוהג בהידור כשרות זה לעצמו בלבד. הוא לא אמר לנו לא לאכול גבינה. הוא לא הורה כך ברבים, והסתמך על פוסקים שהתירו להשתמש בתערובת אבקת חלב עכו"ם. אבל לעצמו הוא החמיר.

אחרי שנפתרה הבעיה של הרבים בזכות פעילתו של הרב יחזקאל דאום ז"ל, הרב פרסם ברבים את האיסור לאכול גבינה שלא נעשתה בהידור הכשרות הזה, עד שהיום חברות רבות וגדולות נוהגות כך.

טָהֳרָה


כדת משה וישראל

מספרת אנדריאה-חנה כהן משדרות: גדלתי בתור נוצרייה. משפחתי באה מסיציליה, אבל סבי וסבתי עברו לניו-יורק ושם אני גדלתי. למרות שגדלתי בבית נוצרי, חלמתי כל ימי על השואה, גם כשהייתי ילדה קטנה הייתי חולמת על השואה וזה היה מוזר מאוד, כי בשכונה שהתגוררנו בה לא היו יהודים ולא הייתה לי כל דרך להיחשף לסיפור של היהודים.

אני זוכרת שבגיל שבע או שמונה היה לי פחד מאוד גדול מהנאצים, ואמי חשבה שאני משוגעת. אף אחד לא הבין למה אני חושבת על הנושא הזה. ככל שגדלתי התעסקתי עם הנושא פחות כלפי חוץ, הייתי עסוקה בלימודים וכדומה, אבל בראשי עדיין נמשכתי לשואה של העם היהודי.

האמת היא שהייתי נמשכת לכל דבר של העם היהודי. אהבתי לקרוא בתורה. היה לי חומש בבית ולא הבנתי למה אני מרגישה רע. הייתי בחיפוש מתמיד אחרי משהו שלא הבנתי מה הוא. חיפשתי את האמת, ולא ידעתי מה הדרך הנכונה להיות קרובה לה'. מה שכן ידעתי, שהנצרות לא מתאימה לי, כי שם אין אמת.

בגיל 20 הייתי דיילת אוויר בפלורידה, ושם בחוף הים יש הרבה חנויות של ישראלים. באחד הימים פגשתי שם בחור ישראלי בשם אסף כהן, נוצר בינינו קשר ובסופו של דבר הפכנו לזוג. אסף לא היה דתי ולא היה אכפת לו לקיים זוגיות עם נוצרייה, אבל באופן מפתיע הוא הניח תפילין ושמר כשרות. הוא היה מאוד רוחני וכל הזמן סיפר לי סיפורי תורה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: ואוו, יש בעולם עוד מישהו כמוני.

אסף ואני נישאנו בחתונה אזרחית, באמצעות עורך-דין, והיה לנו טוב ביחד. אלא שבדרך הטבע נכנסתי להיריון, ואז קרה משהו שלא הבנתי אותו. ההיריון הזה לא שימח את אסף, אלא גרם לו להיות מבולבל, והוא אמר: אני כהן וזה עושה לנו בלגאן. הוא לא ידע מה יהיה אתנו. שאלתי מה זה כהן, בחיים שלי לא שמעתי על זה, והוא ניסה להסביר לי מה זה אומר. אמרתי לו שכבר הרבה זמן אני מחפשת אחרי האמת, ועכשיו אני רוצה להיות יהודייה, כי אני מבינה שרק התורה זה אמת. הדת של הנוצרים זה שקר, כל ילד יכול לראות כמה זה שקר, ועכשיו אני רוצה להיות יהודייה. אסף הסביר לי שלפי הדת היהודית, כהן לא יכול להיות נשוי למישהי שהתגיירה, לכן אם אנחנו רוצים להמשיך ולהיות ביחד זה לא יעזור. הייתי מאוד עצובה, כי סוף-סוף, אחרי שכל החיים הייתי רחוקה מה', הבנתי כמה אני רוצה להיות קרובה אליו. עוד הבנתי, שאם אסף ואני אסורים אחד על השני, אני לא רוצה לחיות כך.

כל אותו הזמן בכיתי הרבה לה'. לא הבנתי למה זה קרה לי. הרגשתי שנמשכתי לאסף בגלל היהדות שלו, בגלל יראת השמים שלו, לא בגלל דברים כמו יופי או עושר וכדומה. מיד כשראיתי אותו הרגשתי קרבה, כאילו אני מכירה אותו מאז ומתמיד. לכן ביקשתי מה' שאם אני אכן יהודייה, שייתן לי סימן ויורה לי מה לעשות. ואם אני לא יהודייה, אז אעזוב את אסף ואלך להתגייר. אתגייר לא בגלל אסף, אלא בגלל הרצון שלי להיות קרובה לה'.

באותה תקופה הגעתי לרב באיטליה, סיפרתי לו את הסיפור שלי והוא קישר אותי עם יהודי באיטליה שיודע איך לבדוק את השורשים. אחרי האינקוויזיציה לא היו במקום רבנים עם כתובות, ואת כל השמות של היהודים שנולדו או שנפטרו הם שמרו בתוך הכנסייה. הוא ידע איך להיכנס לשם ולבדוק את השורשים. בחיפושיו הוא הגיע למשפחה שלי בסיציליה ומצא מי היו הסבתות שלי עד 11 דורות. הדבר הזה היה פלא בפני עצמו, כי בעיר של סבתא שלי יש הר געש, וכמה פעמים העיר נשרפה, כך שזה היה נדיר שהשמות נשמרו.

באותה תקופה של החיפושים האלה, התחלתי להסתכל על כל מיני דברים שעושים במשפחה שלי. היה לנו בבית ספר קבלה עם כל מיני סגולות וראיתי כל מיני דברים שסבתא רבא שלי עושה. למשל, איך היא בודקת ביצה כדי לוודא שאין בה דם. לכן חשבתי שאולי אני כן יהודייה. כאשר אותו אדם גילה את השמות של הסבתות שלי הוא אמר: אין ספק, אלה שמות של יהודים. אבל הוא לא הסתפק באמירה בלבד, אלא נתן לי מסמכים שבהם הוא כתב שאנחנו יהודים, כי הוא מצא את השמות ושם היו כתובים כל הדפים של האינקוויזיציה. למסמכים האלה הוא צירף את התמונות והשורשים מאמי ומהסבתות שלי.

לתומי חשבתי שעכשיו הכול יהיה יותר קל. אם אני יהודייה, אז אוכל להתחתן עם אסף והכול יבוא על מקומו בשלום. אבל זה לא היה כל כך פשוט. במשך חמש השנים הבאות דיברנו עם הרבה בתי-דין, ואף אחד לא ידע מה לעשות. אמרו לנו שזה סיפור נדיר, כי בדרך כלל במצב כזה עושים גיור לחומרה, אבל מכיוון שאסף הוא כהן, יש בעיה לעשות כך.

בזמן הזה ביקשתי מאסף שילמד אותי להתפלל. לא היה לי סידור באנגלית, והוא לימד אותי איך לקרוא "שמע ישראל". את ברכת "אשר יצר" כתבתי על פתק וקראתי ממנו בשעת הצורך. את ברכת המזון מצאתי בהגדה של פסח שהייתה לנו בבית. ואסף, כשראה אותי מתפללת ומברכת, התחיל להתבייש שהוא לא עושה כמוני. כיוון שכך, גם הוא התחיל לברך ולהתפלל, ולאט-לאט החל לחזור בתשובה.

בינתיים נולד לנו בן, קראנו לו שמואל, וכיוון שלא רציתי לשים אותו במעון עם גויים, הייתי אתו בבית. מהסיבה הזאת לא יכולתי לצאת לעבודה, והמצב הכלכלי שלנו היה קשה מאוד. במשך שנה שלמה הסתפקנו באכילת עדשים ואורז. גם הלבוש שלי השתנה, התחלתי ללבוש חצאיות, והמשפחה שלי והחברות חשבו שהשתגעתי לגמרי. בכיתי לה' שעכשיו שיש לי סימנים שאני יהודייה, שזה ימשיך ושאני לא אקשיב לאנשים מסביבי.

באותה תקופה, במסגרת החיפושים שלנו אחרי פתרון, הגענו אל רב במיאמי, שאמר שהוא יכול לעזור לנו. הוא אמר: אין בעיה, אתם יכולים לבוא למיאמי, אעשה לכם כתובה ללא גיור. הוא רצה אלפיים דולר, ללמוד אתי קצת והכול יהיה בסדר. זה נראה לנו יותר מדי טוב. הייתי כבר בהיריון פעם שנייה. ידעתי כבר שאני יהודייה, והיה לי אסור להיות עם בעלי. חששתי שאם אעזוב אותו עכשיו הוא יפסיק עם תהליך התשובה, וגם לא ידעתי מה אעשה. הלכתי לים במקום למקווה, אבל עדיין לא הייתי רגועה.

ערב לפני שהגענו לרב במיאמי, חלמתי שאנחנו מגיעים לשם ואשתו פותחת לנו את הדלת בבגדים לא צנועים. ניסיתי לא לחשוב על החלום הזה, אמרתי לעצמי שזה בוודאי לא נכון, אבל כשהגענו למקום הופתעתי לראות שממש כמו בחלום, אשתו פתחה את הדלת, והנה היא ממש לא צנועה. מיד הבנתי שה' מראה לי שזה לא מקומי. אחר כך התברר שהוא יושב בסוג של בית-דין עם עוד שלושה חברים שלו, אבל זה לא ממש רציני. ואנחנו רצינו שהכול יהיה תקין, לפי ההלכה, וגם שהילדים שלנו לא יסתבכו כאשר הם יגדלו וירצו להתחתן. הודינו אפוא לאותו רב ואמרנו שאנחנו לא רוצים את העזרה שלו.

באותו היום היינו מאוד עצובים, חזרנו הביתה והתקשרתי לרב בברוקלין, שהבנתי שהיה קרוב לרבי מחב"ד. סיפרתי לו את הסיפור ואמרתי שאני לא יודעת מה לעשות, ולהפתעתי הוא אמר: יש רק אחד שיכול לעזור לך, וזה הרב מרדכי אליהו. עד אותו היום לא שמעתי על הרב הזה ולא ידעתי איך להגיע אליו. שאלתי איך אהיה בקשר אתו, והוא אמר שאת זה הוא לא יודע. המשכתי להתפלל. הייתה לי חברה שעבדה בבית-חולים בירושלים ושאלתי אם היא יכולה להעביר לו פתק. כתבתי לו פתק, אבל לצערי ביום שבו שלחתי את הפתק הוא נפטר. זה היה עצוב מאוד לכל עם ישראל, לא רק לי, אבל אני זוכרת את היום הזה ממש. הרגשתי כאילו הרצפה נשמטת לי מתחת לרגליים.

כעבור כמה זמן שלחתי שליח לציון של הרב אליהו זצ"ל, שליח שיתפלל בעבורי בציון שלו ובציון של החיד"א, כי הבנתי שהוא אמר שזה דבר שטוב לעשות כשמישהו צריך ישועה. לא עבר זמן רב, והנה הרב אליהו בא אלי בחלום. הוא לא בבגד, אלא אור לבן, והוא אמר לי לא במילים אלא בדרך אחרת להתפלל תפילת בוקר. זה היה סימן טוב בשבילי, כי חשבתי שאם לא הייתי יהודייה הוא לא היה אומר לי לעשות כך.

כעבור זמן יצרנו קשר עם הרב ציון בוארון, פוסק בבית הדין הגדול, והוא ביקש שאביא את כל המסמכים. היה לנו אז ילד כבן שנה, מנחם אלעזר, ולמרות שכאשר הוא נולד כבר ידעתי שאני יהודייה, המוהל אמר לא לעשות ברית עד שאקבל אישור שאני יהודייה, והוא רוצה לעשות ברית כמו שצריך. סוף-סוף קיבלנו אישור מבית הדין הגדול בירושלים שאני יהודייה ולא צריך לעשות גיור. הם אמרו שאלך למקווה ואתחתן עם אסף, וכן שנעשה לבננו ברית מילה בהקדם האפשרי. הברית הייתה בפורים ושלושה ימים אחר כך התחתנו, אסף ואני, בחתונה כדת משה וישראל. החתונה הייתה מאוד פשוטה, אבל בשבילי זאת הייתה החתונה הכי יפה בעולם.

אחרי החתונה עלינו לארץ, התיישבנו בשדרות, ועד היום אנחנו מתגוררים כאן. יש לנו ארבעה ילדים, אנחנו קשורים לחב"ד. אנחנו מרגישים כמו בחלום טוב. בחיים שלי לא חשבתי שאהיה בישראל. בחיים לא דמיינתי שאוכל לספר את הסיפור הזה והוא ייכתב ויתפרסם בספר על הרב אליהו זצ"ל.

קורצה של טלית

אני מורה באולפנית בתל-אביב, ולא הייתי כל כך קשורה לברכות של צדיקים עד שזה הגיע אלי למשפחה. הבת שלי הייתה בהיריון והגיע עת הלידה. הצירים הגיעו, אבל הלידה לא התקדמה. כבר שבוע שהיא שוכבת בבית החולים ושום דבר לא זז. בתי מצדה מתעקשת ולא מסכימה לניתוח קיסרי. מה עושים?

כשחברות שלי שמעו את הסיפור הן אמרו לי שיש סגולה לקחת את הקורצה של הרב אליהו זצ"ל ולשים על היולדת כדי שתלד במהרה. שאלתי מה זה קורצה, והסבירו לי שזו השקית של הטלית של הרב. אמרו לי שהרבה יולדות שהתעכבה לידתן השתמשו בשקית טלית של הרב אליהו וזכו ללידה מהירה. לא ידעתי איך זה עובד, ומעולם לא עשיתי דברים כאלה, אבל אימא עושה הכול בשביל הבת שלה, במיוחד כשהיא יושבת שבוע על המשבר עם צירים.

חיפשתי בכל בית החולים את הקורצה הזאת ולא מצאתי, הסתובבתי בכל המחלקות ולא מצאתי כלום, וכך חזרתי מאוכזבת לביתי. סיפרתי על התלאות האלה לבעלי, והוא שאל האם הייתי בבית של הרב אליהו עצמו. האמת שלא העליתי על דעתי שאפשר לעשות דבר כל כך פשוט.

בעלי וחתני נסעו אפוא לביתו של הרב בירושלים, סיפרו לרבנית מה שאלתם ומה בקשתם, והיא השיבה להם שהם יוכלו לקבל את שקית הטלית בשמחה, אבל בוודאי לא תזיק גם ברכה ישירה. וכך, מצוידת בשמה של היולדת, ניגשה הרבנית אל הרב וביקשה ממנו ברכה.

כשחזרה הרבנית היא אמרה לנו כי הרב אליהו ביקש שלפני שאנחנו שמים את הטלית על היולדת, שנעשה לה כפרה סביב הראש בכסף וניתן את הכסף מיד לצדקה. היא לא ידעה לומר לנו מה הסיבה, אבל כך מסרה בשם הרב וכך באמת עשו חתני ובעלי.

כמו שכבר סיפרתי, אני לא הורגלתי בברכות ובתפילות של צדיקים, אבל זה היה עד לאותו הרגע. כי מיד אחרי ששמו את כיסוי הטלית על בתי התחילה הלידה, ומיד אחר כך נולדו לה שני בנים בריאים ושלמים.

אחרי הלידה קראה לנו המיילדת ואמרה לנו כי לטובה היה העיכוב של הלידה. היא סיפרה כי בלידה הם ראו את חבל הטבור כרוך סביב צווארו של אחד הילדים, ורק נס הציל אותו בשעת הלידה שלא ייחנק. באותה שעה הבנו למה הרב זצוק"ל ביקש לעשות כפרות ליולדת לפני הלידה. ומאז ועד היום אנחנו לא שוכחים את הגדולה של הרב ואת כוח התפילה והאהבה שלו.

גזרה טובה

סיפר אדם מבית-שאן: אשתי עברה טיפול רפואי שכתוצאה ממנו לא הייתה יכולה להיטהר ולטבול במשך חצי שנה. כמובן שהדבר היה קשה לשנינו וגרם לנו למצוקה גדולה. יום אחד הגעתי אל הרב וסיפרתי לו על הבעיה מתוך סערת נפש גדולה.

הרב הקשיב לי רוב קשב, וניכר כי הצער שלי נוגע מאוד לליבו. הוא אמר פסוק שאני לא זוכר כעת, הוריד את ידו כבתנועת חיתוך ואמר: זהו, מהיום והלאה זה יפסיק. וכך היה. באותו יום, ואולי אפילו באותה שעה, הכול נפסק. פלא פלאים. עד היום כשאני חושב על הסיפור הזה, אני מבין מעט מה פירוש "צדיק גוזר וה' מקיים".

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה

סיפר הרב דב ביגון שליט"א, ראש "מכון מאיר": היה זה בשנת תשל"ד, עת הוחלט בשעה טובה להקים את "מכון מאיר", בית מדרש ומכון תורני להעמקת היהדות על-פי תורתו של הרב קוק זצ"ל. כיוון שהמכון יועד בעיקר לחוזרים בתשובה, היה לנו חשוב שבמקום יהיה גם בית מדרש ללימוד וגם פנימייה שבה יוכלו הבחורים להתגורר. בסייעתא דשמיא מצאנו מקום בשכונת קריית-משה הירושלמית, שכונה שכולה מלאה תורה ושמחה. אלא שהמקום שמצאנו שימש קודם לכן למפעל תרגומי המדע, ועבדו בו בערבוביה יהודים, ערבים ונוצרים. למותר לציין שהמטבח היה טרף למהדרין מן המהדרין.

פניתי אפוא אל הרב זצ"ל, שינחה אותי האם אפשר להכשיר את המטבח הזה, אילו כלים ניתנים להכשרה ואילו לא. לתומי חשבתי שהרב יסתפק בתשובה עניינית ואולי קצרה. אבל הרב שמע את שאלתי ומיד אמר: מה הכתובת של המקום? אני רוצה להגיע לשם בעצמי. אמר ועשה. תוך זמן קצר הרב, שידוע בעיסוקיו הרבים, עזב הכול והתייצב במקום. כך עמדנו שנינו במטבח של המקום שעתיד להיות המכון, והרב עבר אתי על כל הכלים, כלי אחרי כלי, והסביר לי מה ניתן להכשרה, מה אפשר להגעיל ומה אין מנוס אלא לזרוק. הרב לא שקט ולא נח עד שהמטבח היה כשר לשביעות רצונו, הפעם באמת למהדרין מן המהדרין. אבל לא פחות מהדקדוק של הרב בכשרות הכלים, למדתי ממנו על הכשרות בשמחה. כי הרב עשה את כל העבודות הללו של מיון ושל ניקיון בשמחה רבה.

מאז ובכל שנה, בערב פסח, הרב נהג להגיע אלינו למכון מאיר, וללמד אותנו הלכות הכשרת כלים. אבל לא רק הכשרת כלים, כי אם גם הכשרת הלבבות. הוא הדגיש בפני התלמידים שוב ושוב עד כמה חשוב להגיע לבית ההורים ושאר בני המשפחה, גם אם עדיין לא כשר אצלם, ואיך לנהוג על מנת שלא להיכשל. למדנו ממנו כמה חשוב הקירוב ואהבת ישראל, לפעמים לא פחות מהקפדה על חומרות של מצווה.

שַׂמְּחֵם בְּבִנְיַן שָׁלֵם

סיפר הרב אוהד תירוש: כשהתחלנו, אשתי ואני, להקים את "בניין שלם", מכון ללימוד תורת המשפחה והזוגיות, גילינו שהנושא הוא מורכב מאוד ולא פשוט. השאלות ההלכתיות היו רבות וקשות, ולא פעם עמדנו נבוכים מולן. פנינו אפוא אל מרן הרב אליהו זצוק"ל, והוא מצדו לא רק השיב לנו על השאלות הללו, אלא גם עודד וחיזק אותנו מאוד בכל הפעולה הגדולה הזאת. ולא רק אותנו חיזק, אלא שטרח והגיע לכל ימי הלימוד שהיינו עושים, והיה מלמד ומברך את אלפי הנשים שהגיעו לימי העיון והלימוד.

כך ליווה אותנו הרב זצוק"ל מהיום הראשון של הקמת המכון עד השנה שבה הוא חלה, ואע"פ שהוא נתעלה לבית עולמו, ההדרכות שלו והברכות שלו, השמחה ומאור הפנים שלו, מלווים אותנו עד עצם היום הזה.

זהירות בטהרה

סיפר הרב יוסף מוגרבי, ראש מוסדות "תפארת בנים" בחולון: תלמיד חכם חשוב, שהיה פוסק בהלכות טהרה באחת מבתי הדין בבני-ברק, שמע שאני מקורב לרב אליהו זצ"ל. כיוון שהוא שמע שהרב הוא מומחה בהלכות טהרה, ביקש לבוא אתי אל הרב לבדוק את המומחיות שלו. אמר לו הרב: תביא אתך עדים שכבר פסקתם בבית הדין שלכם ואראה לך איך פוסקים אצלנו.

אחרי זמן בא אותו רב עם ערמה של עדים, והביא אתו רב נוסף. אמר לו הרב: תבחר ותוציא אחד מהם. הוציא אותו הרב עד אחד. אמר לו הרב: תבדוק אותו. בדק ואמר: טהור. ביקש הרב שייתן לחברו שבא אתו. גם הוא בדק ואמר: טהור. לקח הרב את העד, הציץ בו שנייה קלה, לקח עט וסימן על העד עיגול כחול. אמר לנו לפתוח את הווילון כדי שייכנס אור נוסף לחדר וביקש מהם להסתכל שנית על העד במקום שהוא סימן. נרעד אותו תלמיד חכם לראות שבתוך העיגול הכחול הייתה טיפה קטנה של דם. שני הרבנים הללו קיבלו שיעור על הזהירות שצריך בענייני טהרה. על החובה שיש בסייעתא דשמיא.

עזרא מהרב

סיפר הרב אריאל אדרי, רב שכונת הר חומה בירושלים: בתחילת כהונתי כרב של שכונת הר חומה לא הייתי בקי בעניין תנועות הנוער ולא ידענו מה נכון לעשות. אמרו לי שהרב אליהו זצ"ל השתתף בחנוכת הבית של סניף גבעת מרדכי ושיבח את ה"עזרא". העניין הוא שתנועת "עזרא" היא מעורבת במה שנקרא "צורכי החיים". זה אומר שבשיחות חינוכיות ורציניות הבנים ובנות יושבים ביחד.

ביקשתי פגישה עם הרב לבדוק את העניין הזה. הוא שאל: האם יש אפשרות שיהיה סניף לבנות וסניף לבנים? השבתי לו שכן. הוא כל כך שמח על כך. שאלתי אותו אם נכון שהוא תומך ב"עזרא", והוא השיב כי לפעמים צריך לתמוך בתנועה קצת נפרדת על פני תנועה שהיא מעורבת לגמרי, אבל אם אפשר נפרד בוודאי שעדיף.

שאלתי אם אפשר לעשות חנוכת בית לסניף של הבנים וחנוכת בית לסניף של הבנות, ושהרב ייתן שיחה לבנים והרבנית תיתן שיחה לבנות. הרב נענה מיד והשיב: למה הרבנית? אני אבוא ואתן שיחה לבנים ואחר כך שיחה לבנות. אם אני יכול לחזק את המציאות של הצניעות בישראל, הכול אני אעשה. והכול עשה בשמחה.

טלית שכולה תכלת

את הסיפור הזה שמענו בסמוך לציון של הרב זצ"ל. עמדה שם אישה נרגשת, והיא סיפרה את הסיפור הבא:

אני גרושה מזה חמש שנים. גירושים הם דבר קשה בדרך כלל, אבל במקרה שלי, מלבד הקושי מהפרידה ודברים האחרים, הקושי העיקרי היה עם בני בן ה-11. כבר שנה וחצי הילד לא מוכן ללכת לבית הכנסת, והוא הולך ומידרדר מבחינה רוחנית. ניסיתי דרכים שונות ומשונות, התייעצתי עם מי שהיה אפשר, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה להגיע אל הילד, לא מצליחה להחזיר אותו לדרך הישר, וכל יום הופך לגרוע מקודמו.

בעצת חברה הגעתי לפני כחודש לציון של הרב. כשעמדתי שם, הלב נפתח לתפילה. במשך שעה שלמה התפללתי ובכיתי, בעיקר על בני היקר אבל גם על עצמי.

עוד באותו לילה הופיע הרב בחלומי, ובחלום הרב עטוף בטלית ומחייך. והנה אני רואה את בני היקר מתקדם תחת הטלית של הרב, והרב מכניס אותו תחת כנפי הטלית.

למחרת קרה הלא יאומן. בני קם לתפילה בבית הכנסת, בלי שאמרתי לו מילה, כאילו גם הוא ראה את החלום, ומאז הוא הולך כל יום לבית הכנסת ורק מתחזק בשמירת המצוות.

ברכה עם כיסוי

מספרת שפרה חבה: כמה חודשים לפני שהרב זצ"ל נפטר, בחודש כסלו, בתי הייתה צריכה ללדת, אבל העובר היה הפוך. הרב זצ"ל היה מאושפז אז בטיפול נמרץ, ואשתו הרבנית שתחיה הייתה לידו. הרבנית הציעה לי לקחת את כיסוי הטלית של הרב ולשים על הבטן, והעובר יתהפך בע"ה. עשיתי כעצת הרבנית, הבאתי לבתי את הכיסוי, וכשהיא שמה אותו על הבטן העובר התהפך.

בזמן שהייתי ליד מיטתו של הרב ביקשתי ממנו ברכה. אני יודעת שזה נשמע מוזר, הוא בטיפול נמרץ ואני מבקשת ברכה. אבל הרגשתי שאני לא יכולה אחרת. הרב ברך אותי, ואז קרה משהו מדהים. הרגשתי אור של שכינה נכנס לי לתוך הלב. אני כותבת "אור של שכינה", כאילו ברור מאליו מה זה אומר, אבל באותו רגע לא היה לי ספק שזה מה שזה.

באותה תקופה היה בחור שהיה אצלי בבית, כי היה חולה ונזקק לטיפול. זה גרם לנו לא מעט צרות, אבל הרגשנו שאנחנו עושים אתו חסד. לפתע שמעתי קול שאומר: להוציא את הבחור מהבית. נדהמתי. מאיפה הקול הזה? האם זה הרב? אם כן, מנין הוא יודע על הבחור הזה? אבל כמובן שמיד עשיתי כדבריו, והתברר שזה היה נכון מאוד עבור כולנו.

זכותו הגנה עלינו

מספרת שפרה חבה: ב"זאת חנוכה" הלכנו, בתי ואני, לציון של הרב זצ"ל להתפלל. בתי, שהייתה אז מתחת לגיל 12, החליטה לקרוא את שמו של בני בתהלים החיד"א. בתי החליטה כך, כי לבני היה קשה בשידוכים. באותה תקופה הוא נפגש עם בחורה פעמיים והיא רצתה, ואני משום מה הייתי שאננה ולא כל כך ביררתי על הבחורה.

חזרנו מהציון של הצדיק, ובראשי חלפה מחשבה שכדאי להתקשר לברר עוד על הבחורה. התקשרתי לדודה שלה, אישה שאני מכירה, ושאלתי אותה עליה. אבל באופן מפתיע, הדודה לא הסכימה להשיב לי. היא פשוט שתקה. ניסיתי שוב בלילה, ושוב היא לא הוציאה מילה מהפה. זה נראה לנו תמוה מאוד. בעלי הציע שאפגוש את הבחורה, וכשפגשתי אותה גיליתי בחורה זורמת ונחמדה. על פניו הכול היה כשורה והקשר התקדם.

באחד הימים התקשרה אלי אותה דודה והציעה שאדבר עם הבת שלה, כי היא מכירה את הבחורה טוב יותר. אבל עוד בטרם הספקתי להתקשר אל אותה בת, היא התקשרה אלי ואמרה: האמת שאני מאוד נבוכה. דיברתי ארוכות עם רב כדי לוודא מה מותר לי להגיד ומה אסור. אבל את צריכה לדעת שלבחורה הזאת יש בעיה נפשית לא פשוטה. ולא רק זה, היא הצהירה בפנינו שלאחר שתתחתן עם בנך, היא לא תאפשר לו להמשיך ללמוד תורה. למותר לציין שבני ניתק קשר עם אותה בחורה. לימים נודע לנו, שהיא התחתנה עם מישהו אחר, ויום לאחר החתונה היא ברחה. אני מרגישה שהצדיק הגן עלי. זכות הצדיק הצילה אותי.

עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ

סיפר הרב שרגא שמידלר: הייתה תקופה שבה הייתי מדריך נוער ביישוב איתמר, והיה שם נער אחד סקרן שנהג לטייל סביבות היישוב ולחקור את כל המערות שהיו שם. וזאת לדעת, כי סביבות איתמר יש הרבה מערות קבורה משנים קדמוניות. פעם אחת הוא מצא גולגולת באחת המערות והביא אותה לחדר שלו. בלילה הוא חלם שמגיעה אליו זקנה אחת ואומרת לו שיחזיר לה את הראש, ואם הוא לא יחזיר היא תיקח את ראשו.

הנער התעורר בבהלה ורץ אל הוריו. באותו לילה הם כבר לא ממש יכלו לישון, ומיד עם אור ראשון לקחו את בנם ונסעו אתו לרב אליהו בירושלים. הם הגיעו לתפילת ותיקין של הבוקר, ומיד אחרי התפילה שאלו את הרב מה לעשות. הרב ראה את הילד ואת הוריו הנרגשים, אבל אמר לילד בשלווה: אל תדאג כלל. קח את אותה גולגולת ותחזיר אותה למערה שממנה לקחת אותה, והכול יבוא על מקומו בשלום. וכך אכן היה. הילד החזיר את הגולגולת למקום ואותה זקנה לא הטרידה אותו עוד.

חֲסִידוּת


יהדות בוערת ברמת-אביב

מספר הרב אליעזר וילישנסקי מחב"ד: בשנת תש"ס הייתי שליח ברמת-אביב, ואז היה שיא המלחמות נגד הישיבה שם. היינו עומדים ביום שישי בדוכן תפילין, מולנו היו דוכנים נוספים, ואנשים שהתנגדו לנו זרקו למקום בשר "אחר" ועוד מרעין בישין.

היה לנו קשה מאוד עם ההתנגדות של אנשים שעדיין לא שומרים מצוות, אבל דומה שהקושי היותר גדול היה דווקא כשהתחילה תופעה חדשה, שבה התחילו להגיע אלינו אנשים דתיים וטענו כלפינו שאנחנו עושים בלגאן וצרות, מבאישים את ריחם בעיני התושבים. לכאורה היה חשוב להם יותר להיראות יפה כלפי הציבור הכללי מאשר לעמוד על העקרונות שלהם.

באותה תקופה היו במקום בתי-הכנסת "היכל חיים" ו"נווה קודש", שם היו פרופ' שאקי והרב בר-שלום, וכן בית-הכנסת שבו התפלל הרב זוננפלד עליו השלום. כאשר נוכחנו שההתקפות לא פוסקות, ואנשים בקרבנו החלו להיחלש מהן, החלטנו שצריך להביא מישהו בעל שיעור קומה שירומם את רוחו של הקהל הדתי שהדת חשובה לו. ואם אומרים רב בעל שיעור קומה שיבוא לרומם – אומרים הרב זצ"ל. פנינו אפוא ללשכתו של הרב, ולשמחתנו קיבלנו תשובה חיובית. כאשר הרב הגיע למקום, בית המדרש היה מלא מפה לפה.

אבל לא רק אנחנו חיכינו לרב. כאשר הרב הגיע למקום, חיכה לו בפתח בית המדרש סטודנט, שהחל לנאץ ולגדף את הרב. הוא כעס כל כך, עד שיצא לו קצף מהפה. בצעקותיו הוא דיבר סרה על הרב עובדיה זצ"ל. כי חשב שמדובר בו. אמרו לו שזה לא הרב עובדיה, אז הוא החל לקלל את הרב בקשי דורון שליט"א… בתגובה אמר הרב: שמעתי, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה.

השנאה שם הייתה גדולה כל כך, עד שכאשר נצרכנו שיפתחו לנו את המעלית כדי שהרב יעלה בה לבית המדרש, לא אפשרו לנו לעשות זאת. בסופו של דבר היה זה שומר שעמד במקום, אדם פשוט, שהכניס את הרב למעלית.

אלא שכל התקריות האלה לא שינו את העובדה שבלטה לעין כל – הרב היה במצב-רוח מרומם מאוד. עד כדי כך מרומם, שאבי שיחיה, שהכיר את הרב היטב ושמע אותו הרבה, אמר לי אחר כך שפרט לפעם אחת, הוא לא זוכר את הרב במצב-רוח כל כך מרומם. זה היה מחשמל ממש.

הרב לא דיבר אל הקהל, הוא דיבר עם הקהל. אנשים אמרו לו בכאב: המקום פה שונא תורה ומצוות. אבל הרב לא התרשם. הוא פנה אלינו בחיוך ואמר: רמת-אביב הוא מקום הכי ער לתורה ומצוות. אין מקום יותר ער ממנו. כמובן שהמשפט הזה הקפיץ מיד את הנוכחים, ששאלו אותו איך אפשר לומר כזה דבר, והוא שאל: תארו לעצמכם, כי בשבת ברמת-אביב יעמוד חרדי ויצעק לכל מי שנוסע ברכב: "שאבס". מה יקרה? כולם נחרדו ואמרו: זה יהיה אסון. האנשים יכעסו ואולי יעשו משהו קשה. אחר כך הוא שאל. אם יעמוד מישהו במנהטן ויצעק "שבת" מה יקרה? אמרו לו: זה לא יזיז לאף אחד. אפילו אם מישהו יעמוד בנתיבי איילון בשבת ויצעק "שאבס". אנשים לא יתייחסו אליו. המשיך הרב ושאל: ואם מישהו יעמוד ברמת-אביב ביום רביעי ויצעק: "יום רביעי", מה יקרה? ענינו לו שאף אחד לא יכעס, אולי יגידו לו שהוא משוגע.

הרב כנראה קיבל את התשובות שהוא כיוון אליהן ושאל: מה זה אומר? זה אומר שבמקום הזה הלב היהודי כל כך ער, אנשים מתייחסים. אתם חושבים שהיהדות פה מתה? היא ערה, היא בוערת, רק תדעו לבנות את זה נכון.

הפגישה הזאת שינתה לי את הראש. המלחמות שהיו ברמת-אביב גרמו לי ריחוק וראייה שלילית על התושבים, והשיחה של הרב החזירה אותנו לשיחות של הרבי מחב"ד שתמיד אמר לנו כי היהודים הם נשמות קדושות, וכך צריך להסתכל עליהם כל הזמן, גם אלו שנראים הכי רחוקים. מאותו יום כל הראייה שלי על האנשים השתנתה לטובה, הארנו יותר פנים וחשבנו עליהם יותר טוב, וכך גם דיברנו אליהם. יחס גורר יחס, וגם הם התחילו להאיר לנו פנים ולהעריך אותנו ולחשוב עלינו טוב, וכל הפעילות שלנו השתנתה לגמרי בעקבות אותו מפגש עם מרן הרב אליהו זצוק"ל.

הרב בעל הנס

לפני כמה שנים, בחודש אייר, חברה יקרה מאוד הודיעה לי שהיא מתגרשת. בערב הילולת רבי מאיר בעל הנס מאוחר בלילה יצאתי עם רכב והזמנתי אותה להצטרף. בדרך היא סיפרה לי את כל פרטי הסיפור וסיכמה במשפט: מצדי לא להתחתן שוב בכלל! המשפט הזה שלה זעזע אותי מאוד. היינו די צעירות, בנות 24. כיצד זה היא אומרת משפט כזה? האם ייתכן שכל כך סבלה?

בציונו של רבי מאיר בעל הנס התפללתי כנראה בקול, שתמצא את הזיווג האמיתי שלה ממש תוך שנה, אבל התגובה שלה שוב הפתיעה אותי. תגובה שהביעה זלזול וחוסר אמון שדבר כזה יכול לקרות.

עם הכאב הזה חזרתי מאוחר הביתה, והוא הלך אתי גם בימים הבאים. עוד באותו השבוע הגעתי לקברו של הרב אליהו זצ"ל. שם התפללתי עליה ממש. תוך כדי התפילה ראיתי בחור שאני מכירה את פניו מהשיעור של הרב ומאירוסין של חברה, שם הוא אמר דברי תורה. ידעתי שגם הוא גרוש, ופתאום הבריקה לי מחשבה לשדך בינו לבין חברתי.

גייסתי את החברה שהתארסה לעניין אותו בשידוך הזה, ומיד הייתה הסכמה משני הצדדים. לאחר שיחת טלפון ראשונה אתה, עוד לפני הפגישה, הוא התקשר אלי ואמר: "את לא יודעת מה עשית, בחיים שלי לא דיברתי עם מישהי כל כך דומה לי. מתברר שהרב שמואל אליהו שליט"א עזר לשנינו בגירושין, ואיכשהו ידעתי שאם אתחתן שוב, השדכן יהיה הרב מרדכי אליהו".

ב"ה, לא עבר זמן רב והם זכו להתחתן, והם שמחים מאוד זה בזה.

כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן

סיפר אבשלום לדני: התחתנו בשעה טובה, אבל במשך שנה וחצי לא היו לנו ילדים. ייתכן שהזמן הזה לא נראה ארוך מאוד, אבל לנו הוא נדמה כנצח. כל כך השתוקקנו לילדים, שבכל פעם שהבנו שזה לא קורה היינו בצער. כעבור זמן מסוים החלטנו להיבדק אצל רופאים, לבדוק האם חלילה יש לנו בעיה כלשהי. התוצאות היו מחרידות: אין לנו שום סיכוי לילדים. פעם הרופאים אמרו שזה בגללי, ופעם אחרת בגלל אשתי. היינו מתוסכלים מאוד, על סף ייאוש, אבל אז ב"ה הגענו אל הרב זצ"ל. הרב כנראה לא ממש התרשם מדברי הרופאים, כי הוא חייך ואמר: בשנה הבאה יהיו לכם ילדים! וכך אכן היה. מאז נולדו לנו שבעה ילדים, שכולם מאותה הגזרה של הרב זצ"ל.

תודה במלוא הגרון

סיפר יוסף המכונה "יוסף הרקדן": סיפר לי אדם על אישה שהוא מכיר, שאחרי בדיקות היריון שגרתיות שעשתה אמרו לה הרופאים שהעובר ייוולד חולה, ולכן כדאי לשקול לעשות הפלה. הבשורה הזאת הכתה בה קשה והיא סירבה לקבל אותה. בנוסף, אותה אישה סבלה ממחלה קשה בגרון, שגם היא גרמה לה לחרדות.

עם שתי הבעיות הגורליות האלה ניגשה אותה אישה אל הרב זצ"ל, בתפילה שהוא יהיה בעבורה איש בשורה. ואכן, תפילתה נשאה פרי. תחילה הרגיע אותה הרב בעניין הוולד, ואמר לה שלא זו בלבד שהוא ייוולד בריא ושלם, אלא שמדובר בנשמה מיוחדת ושהילד יהיה תלמיד חכם.

בעניין מחלתה של אותה אישה, אמר לה הרב זצ"ל שהיא צריכה להעביר שיעורי תורה, והמחלה תיעלם. עוד בזמן הריונה החלה האישה להעביר שיעורי תורה, והמחלה נעלמה כלא הייתה. והילד? הוא אכן גדל, בריא ושלם, והפך לתלמיד חכם. ממש כמו שבישר לה הרב.

התפילות נשאו פרי

מספרת שלומית: שש שנים עברנו בעלי ואני טיפולי פוריות. שש שנים של ציפייה, תקווה ואכזבה, ושוב ציפייה ושוב תקווה. שש שנים של תפילות ובכיות וחוסר אונים גדול. אחרי כל הטיפולים הללו, פניתי לרבנית צביה אליהו שתחיה לקבל ברכה ולזכות לטעום מריבת האתרוגים האחרונה שהרב ברך עליה לפני פטירתו. הרבנית קיבלה את פני ובישרה לי שנשארו חתיכות אחרונות מהאתרוגים הללו. ממש זכיתי. טעמתי מהריבה שהרבנית הכינה, ובלבי תפילה שהפעם ישמע אותי ה'.

כעבור שנה זכינו בעלי ואני לבת בריאה ושלמה. זכינו בילדה שכולם מתפעלים מתבונתה ומיופיה, ברכת הרב מרדכי אליהו זצ"ל וברכת הרבנית שתחיה, ברכות כולם יחדיו התקיימו במלואן. תודה לקב"ה.

תרנגול לרפואה

מספר שמעון בן סימון מצפת: אשתי טיראן לא חשה בטוב, ואחרי בדיקות התגלה לחרדתנו שהיא חלתה במחלה הקשה. עשינו כמובן מה שייעצו לנו הרופאים, אבל המצב נראה לא טוב. נדמה היה שלא נותר לנו אלא להתפלל.

באחד הימים אמרה לנו גיסתי שתחיה שהיא ניגשת לרב זצ"ל לבקש ממנו עצה וברכה בעבורנו. לא עברה שעה קלה, וגיסתי מתקשרת ובפיה תשובה: הרב הציע שתיסעו למושב אליפלט, שם יש עוף, תעשו עליו כפרה כמו ביום הכיפורים, ואחר כך תשחטו את העוף ותתנו אותו לצדקה.

יצאנו מיד למושב, וחשבנו שזאת משימה קלה. הרי במושב לא חסרים עופות. אבל ככל שהסתובבנו במקום הבנו שהמשימה הזאת לא פשוטה כלל וכלל. שכן בכל המושב לא היה עוף אחד לרפואה, תרתי משמע. כבר כמעט אמרנו נואש, עד שאמר לנו אדם שגר במקום: בסוף המושב יש לול, אולי תמצאו שם תרנגול. הגענו לאותו הלול, והנה יש שם עוף אחד, אחרון. ממש חיכה לנו. ומי שהיה שם כדי לתת לנו אותו היה לא פחות ולא יותר מאשר רב היישוב. הוא הצטרף לברכות של הרב זצ"ל, ונתן לנו את התרנגול בשמחה.

עשינו את הכפרה, כפי שהורה לנו הרב זצ"ל, וב"ה המחלה של אשתי הייתה כלא הייתה.

צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹקִים

בעלי עשה ניתוח מסובך, ועל אף שעבר זמן מהניתוח, הוא נשאר מונשם ומורדם. הרופאים לא נתנו לנו תקווה גדולה ואמרנו שאינם יודעים אם יצא מזה בחיים. הגעתי אל הרב זצ"ל בשעת לילה, לבקש ברכה. למרות השעה המאוחרת, הרב קיבל אותי כאילו היה זה מובן מאליו, ואמר שצריך לעשות לבעלי כפרות על תרנגול. שאלתי אותו מאיפה אשיג תרנגול בשעת לילה כזאת, והוא הנחה אותי ואמר: לכי למאה שערים, במקום כזה וכזה, שם תמצאי. ובאמת, נסעתי למקום שהרב הורה לי, ושם חיכה לי תרנגול כפרות.

הגעתי עם התרנגול לבית-החולים, אבל ידעתי שאם יראו אותו לא יאפשרו לי להכניס אותו פנימה. לכן הכנסתי אותו לתוך קופסא. אלא שהשומרים בשער היו יסודיים מדי, וכאשר השומר הכניס ידו אל הקופסא, הוא נתקל ב… רגלו של התרנגול. למזלי לשומר הזה הייתה רוח טובה, ובמקום לכעוס הוא צחק, אבל להכניס את התרנגול לא הרשה. בלית ברירה עשיתי את הכפרות על בגדיו של בעלי. וראה זה פלא, למחרת בעלי התחיל להתעורר, וקיבלנו אותו במתנה לעוד 15 שנים של בריאות ושמחה.

מנות של רפואה

סיפרה לבנה צבאן: בתקופה מסוימת בתי שתחיה הייתה מתעלפת מדי פעם ללא סיבה, ולכן גם אושפזה בבית-החולים לבדיקות מקיפות. אבל הבדיקות לא העלו דבר. המצב הגיע לכך שבמשך שנה שלמה היא לא יכלה לצאת ללימודים או לכל מקום אחר ללא ליווי. הציעו לי לקחת אותה לרב זצ"ל, ואני החלטתי שאביא אותה לשם ביום הפורים.

הגענו לבית הרב מוקדם מאוד בבוקר וגיליתי שאנחנו ראשונים. המבוכה שלי הייתה גדולה, שכן לא התכוונתי להתבלט כך, אבל הרבנית קיבלה אותנו בשמחה ובמאור פנים. סיפרתי לה על הבעיה של בתי, והיא מיד ניגשה לרב וסיפרה לו את הדברים. להפתעתי, הרב ביקש שנישאר בביתם ונשמח יחד אתם.

בינתיים החלו להגיע אנשים עם משלוחים, והרבנית מצדה חילקה לכל הבאים משלוחים מבית הרב. היא ביקשה מאתנו להצטרף לחלוקת משלוחי המנות, וכך מצאנו את עצמנו עסוקות בשמחה של מצווה. כעבור זמן שבו היינו שם בבית, הרב ברך את בתי, ומאז היא הפסיקה להתעלף וחזרה לעצמה. זה היה מדהים, כי זה קרה בבת אחת, היא הפסיקה עם ההתעלפויות שלה כאילו מעולם לא סבלה מהבעיה הזאת. יהי זכרו ברוך.

אין ייאוש בעלים כלל

סיפרה אישה שהגיעה אל הרב שמואל אליהו שליט"א: הייתי רווקה הרבה שנים. עשיתי כל מה שרק יכולתי, וגם מה שכבר היה לי קשה לעשות, אבל לא זכיתי לישועה. הגעתי אל הרב זצ"ל, מיואשת לגמרי. האמת, כבר לא האמנתי שמשהו יעזור. אבל בכל זאת הגעתי. המילים היחידות שהצלחתי לומר לרב היו: אני מיואשת, אני רוצה להתחתן.

עד היום הצעקה של הרב מהדהדת לי באוזניים. הרב הרים את קולו ואמר: ייאוש? אין ייאוש בעולם כלל. תתפללי מנחה ותתחתני.

סיפרתי קודם שהגעתי מיואשת לגמרי, אבל כנראה משהו בצעקה הזאת פתח לי את הלב ואת הרצון. וכמובן הברכה של הרב. כי לא עברו ימים רבים, שבהם כמובן הקפדתי להתפלל מנחה, ומצאתי את שאהבה נפשי.

אבל כאן לא הסתיים העניין. לאחר החתונה ציפינו כמובן לילדים, אבל לאחר תקופה שלא זכינו לפרי בטן, ובעקבות בדיקות שעשינו, אמרו לנו הרופאים שאין לנו סיכוי להביא ילדים לעולם. אבל אני זכרתי את הצעקה של הרב כי אין ייאוש בעולם כלל, וקיבלתי על עצמי לא להתייאש. להפך, להתחזק באמונה ובביטחון. ואכן, ב"ה, זכינו וקיבלנו מתנות נפלאות, ילדים מתוקים.

עין תחת עין

מספר אייל מלמד: היה זה בתקופה שגרנו ביד-בנימין. בני שיחיה, יוסף נסים, שיחק בחורשה שיש בה קוצים ודרדרים, ובשעת המשחק הוא בעט בשיח של קוצים גדול ועף לו קוץ ישר לתוך העין. הוא הרגיש כאב גדול ורץ בבהלה אל הבית, ובדרך העין הפרישה נוזלים רבים עד שהוא לא ראה בה כלל.

אשתי לקחה את העניינים לידיים ונסעה אתו בחיפזון לבית החולים "קפלן". בדרך היא התקשרה אלי, ואני התקשרתי לראש המועצה שלנו שיפעיל את קשריו כדי שבננו יקבל טיפול טוב יותר. במקביל ביקשתי מחותני שילך למרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל ויבקש ממנו ברכה ועצה איך להציל את העין של בננו.

אשתי ובני הגיעו לבית החולים "קפלן", ושם הרופאים בדקו ובישרו להם שהעין נפגעה קשה וכדי להציל אותה נדרש ניתוח מסובך. הם אף רמזו שייתכן שיהיה צורך להוציא לבן את העין הפגועה. בינתיים הגיעה הברכה של הרב אליהו זצ"ל והעצה שלו לעשות לילד כפרות עם תרנגול זכר, בלי שהיות.

התחלנו לחפש מיד תרנגול זכר ביישוב קדרון שנמצא בסמוך ליישוב יד-בנימין, אבל לחרדתנו לא היה שם תרנגול אחד לרפואה, רק תרנגולות מטילות. והנה אשתי נזכרה לפתע כי לשכן שלנו יש תרנגול זכר בביתו שמציק לנו ומעיר אותנו כל בוקר מוקדם. מיד שלחנו מישהו שיבקש מהם את התרנגול, הם כמובן הסכימו והבאנו אותו לשערי בית החולים.

בבית החולים לא הסכימו להכניס את התרנגול, כמובן. אבל בדיוק התקשר ראש המועצה שלנו, שבירר ואמר כי כדאי להוציא את הילד מבית החולים הזה ולקחת אותו לבית חולים "תל השומר". חתמנו על ויתור והוצאנו אותו מבית החולים "קפלן". עשינו לו כפרות מחוץ לבית החולים, ממש כמו בערב כיפור, תוך שאנחנו מתכוונים מאוד במילים "זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך".

מיד אחר כך נסענו לבית החולים "תל השומר" ושם התחלנו לראות את הישועה. הרופאים שבדקו את בני אמרו שהם ינסו להציל את העין על-ידי השתלת רשתית, וכך עשו. כעבור ניתוח של כמה שעות הם הצליחו להציל לו את העין ואת הראייה, ובוודאי את איכות החיים.

שמחנו שמחה גדולה על ההצלה הגדולה הזאת, אבל עדיין לא הבנו עד כמה. כי באותו שער שנכנסתי בו לבית החולים "תל-השומר", נכנס אתי ערבי שהעין שלו נפגעה גם היא, והוא הובהל לחדר הניתוחים במקביל לבני שיחיה. כעבור כמה שעות יצא בני עם ההודעה המשמחת, ואותו ערבי יצא עם רטייה גדולה על העין. שאלתי אותו מה קרה לעין שלו, והוא סיפר כי הוא ניקה עשבים עם מכסחת דשא, ובמהלך הניקוי עפה לו אבן לעין ופצעה אותה קשה. הוא הוזעק לבית החולים, אבל הרופאים לא הצליחו להציל לו את העין ועקרו אותה.

באותה שעה הזדעזעתי, כי הרגשתי שאלוקים מראה לי מה היה קורה אילו הוא לא היה מסייע, אבל לא ידעתי עד כמה. משום מה הרגשתי שהוא הכפרה על הבן שלי, ושאלתי האם הוא זוכר את השעה שבה האבן עפה לתוך עינו. "בטח", הוא אמר לי, "בדיוק אחר הפציעה התקשרתי להזעיק אמבולנס". בעין שנשארה לו הוא בדק במכשיר הנייד שלו, ואמר לי את השעה המדויקת.

צמרמורת עברה בכל גופי. בידי היו המסמכים שבהם חתמנו על הוויתור בבית החולים "קפלן", ובדיקה בהם העלתה שהוא נפצע בעינו בדיוק בשעה שבה עשינו כפרה על הבן שלנו. באותו הרגע ממש.

נזכרתי בסיפור שמובא בזוהר הקדוש על רבי אלעזר בן רבי שמעון, שראה נחש שהולך להכיש והבין שהוא הולך להכיש יהודי שקלקל. התבונן רבי אלעזר וראה שהיהודי הזה כבר עשה תשובה. מיד גער בנחש שלא ילך להכיש את היהודי ויחזור למאורתו. הנחש שמע לרבי אלעזר ועמד על מקומו, אבל לא חזר למאורתו. התבונן רבי אלעזר והבין שהנחש שיצא להכיש לא יחזור בלי להכיש מישהו אחר שחטאו תלוי ועומד על ראשו. התבונן ואמר לנחש: פלוני הגוי הוא שודד דרכים, לך ותכיש אותו ותשלם לו על מעשיו הרעים. מיד זז הנחש ממקומו והלך לדרכו. הלכו אחריו רבי אלעזר וחבריו וראו כי הוא מכיש את השודד הנוכרי. ואמר להם רבי אלעזר לתלמידיו: ראו אתם כי אין הנחש ממית אלא החטא ממית. שנאמר "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ".

ברכה בחלה

מספר דני כהן: לפני כשש שנים התגלה אצל בן משפחתנו גידול. למותר לציין כמה החרדה הייתה גדולה. בדרך לא דרך הגיע אלינו שמן שהרב מרדכי אליהו זצ"ל השתמש בו להדלקת נרות חנוכה, אותו בן משפחה מרח אותו על המקום שבו היה הגידול, וזה היה ממש בחינת "ומנותר קנקנים – נעשה נס לשושנים". הורגשה אצלו הטבה ניכרת והגידול נעשה שפירי יותר. לאחר מכן הופיע אצלו הרב בחלום וציווה לעשות הפרשת חלה המונית. כמובן שעשינו את הציווי של הרב בשמחה גדולה וראינו מיד את השיפור. הגידול השתנה, ויחד אתו באה לנו שמחה גדולה. מתפללים שכוח הברכה הזה ימשיך הלאה לבני משפחתנו, ולעם ישראל כולו.

מכות של אהבה

מספר אברהם קרמר: ביום חמישי, י"ג בחשוון התשע"ב, עליתי לקברו של מורנו ורבנו זצ"ל כדי להתפלל לפני ניתוח כריתת כיס מרה. אור ליום רביעי י"ט בחשוון עברתי את הניתוח. למחרת אחה"צ שוחררתי מבית החולים, כי הכול היה נראה תקין. כעבור כמה ימים חומי עלה מאוד, ומתוך הערפול של החום הגבוה נרדמתי. והנה חלום. בחלומי אני רואה את הרב זצ"ל מרים את ידו ונותן לי כמה מכות במקום הניתוח.

התעוררתי עם כאבי בטן חזקים מאוד, ממש התפתלתי מכאבים. זכרתי את החלום ולא הבנתי למה הרב הכאיב לי כל כך. הכאבים היו חזקים כל כך עד שנאלצתי ללכת לחדר מיון בחיפזון. שם עשו לי בדיקות שונות ומשונות, ואמרו לי כי למזלי הגעתי לבית החולים בזמן, הבדיקות הראו כי אני בסכנה. יש אוויר ונוזלים במקום הניתוח, ובניתוח חרום הוציאו לי מדרכי כיס המרה אבן בוצית ולכלוכים.

אולי על זה נאמר: "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי". גם השבט המכה וגם המשענת העוזרת מנחמים אותי ומסייעים לי. כי אילולי הכאב לא הייתי ממהר כל כך לבית החולים והם לא היו מגלים בזמן על הבעיה הרפואית שהתפתחה בתוכי. ב"ה שכך זה הסתיים, ומי יודע איך היה נגמר לולא מכותיו הנפלאות של הרב זצ"ל.

ריקוד לביטול הגזרות

מספר יוסף המכונה "יוסף הרקדן": בלילה הראשון של ראש השנה תשס״ח, ראש השנה האחרון שהרב זצוק"ל זיכה אותנו לראות את הדרו, קם בננו הקטן, שטרם מלאו לו שלוש שנים, רץ לאמבטיה והקיא. נתנו לו תרופה כדי להרגיעו, אך לאחר כעשר דקות הוא הקיא גם את התרופה.

המצב החמיר, ההתרוצצויות לאמבטיה נעשו תכופות יותר, מעשר דקות לדקה. הילד נחלש כל כך עד שהגענו למסקנה שצריך להביאו למיון. מאחר שכבר עלה עמוד השחר, אשתי הציעה שאלך להתפלל עם הרב ואבקש ממנו ברכה, ובזמן הזה היא תתכונן. אם חלילה מצבו לא ישתפר, היא תיקח אותו למיון.

הגעתי לבית הכנסת, אבל מספר המתפללים היה כל כך גדול, שלא הצלחתי להתקרב לרב. אפילו בפתיחת ההיכל ובזמן ה״מי שברך" לחולים בקושי הצלחתי לנקוב בשמו של בני, משוכנע שהרב לא ישמע את קולי. רק לאחר קריאת התורה, כשהרב ירד מהבימה כדי ללוות את ספר התורה, הצלחתי להתקרב.

מיד כשראה אותי הניח הרב את ידו על ראשי וברך אותי בלי שהספקתי לומר מילה. שאלתי את עצמי, מדוע הרב ברכני לפתע? האם בעבורי? האם בעבור הילד? והרי לא הספקתי לומר לו את בקשתי.

לפני זמן סגירת ההיכל, הרב הסתובב, צפה על הקהל ושאל בקול רם: "איפה יוסף הרקדן?" באותו רגע הרגשתי רוממות נפש, הרמתי את ידי ואמרתי: הנני! הרב הזמין אותי לרקוד לפני ההיכל הפתוח.

התפלאתי מאוד. איך זה שהרב מזמין אותי לרקוד בראש השנה, והנהרה על פניו כאילו מדובר בשמחת תורה? אבל דחקתי את השאלות האלה, שכן השמחה על האפשרות שנפלה בחיקי הייתה עצומה, הרי כך אוכל להתקרב לרב ולבקש ברכה בעבור בני.

באותו רגע שבו ברך הרב את בני הסתכלתי בשעון – סמוך ובטוח שבאותה שעה יארע נס לבני.

כשהרב כיבד אותי לרקוד עם ר' איתן מלמד, השמחה שלי בריקוד גדלה אף יותר.

חזרתי הביתה ובלבי עדיין תפילה, והנה אשתי קיבלה את פני בהתרגשות ובישרה לי שהיה נס! הילד הפסיק להקיא ונרדם.

שאלתי אותה אם היא שמה לב באיזו שעה בדיוק זה קרה, והיא נקבה בדיוק באותה שעה שבה קיבל בני את הברכה מהרב. לתדהמתנו למחרת בבוקר הילד קם בריא ושלם, כאילו לא קרה לו דבר.

אבל עדיין ניקרה שאלה בראשי – מה ראה הרב לברך אותי כך בפעם הראשונה? התשובה לא איחרה לבוא:

בבוקר השני של ראש השנה, כשקמתי והגעתי למטבח, גיליתי לחרדתי שהגז היה פתוח, האש מכובה, ולידו היו נרות דלוקים. סגרתי מיד את הגז ומיהרתי לבדוק את שלומם של בני הבית, וב״ה גיליתי שהם בריאים שלמים. ובכל זאת תהיתי, איך זה שאין ריח של גז?

ליד המטבח נתקלתי במאוורר שבד״כ פניו מופנות לחדר, אך הפעם כאילו יד נעלמה סיבבה אותו לעבר הגז כך שהרוח דחפה את הגז לעבר החלון.

כשהגעתי לתפילה אמרתי לרב שאני צריך לברך ברכת הגומל, והרב הגיב בחיוך. הבנתי שאין צורך לספר לו על מה ולמה.

בחג הזה הרב זצ"ל לימד אותי שריקוד בשמחה מרכך את הגזרות. מרכך אותן כל כך, עד שהן מתבטלות.

לידה באורות

מספרת אישה מרמת-הגולן: היו לנו שלוש בנות, שכל אחת מהן היא נס בפני עצמו, אבל באופן טבעי רצינו מאוד שיהיה לנו בן. התפללנו על כך מאוד, עשינו סעודת הודיה וסגולות נוספות, אבל לא זכינו. כעבור זמן מסוים גיליתי שיש שיבושים במערכת ההורמונאלית, והתמלאתי חששות. פניתי למכון "פועה", והם הציעו לי לעשות בדיקה בבלוטת התריס. הבדיקה העלתה שבאמת יש בעיה ואני אמורה להתחיל לעבור טיפול בעניין.

אני עובדת בישיבה התיכונית בחיספין, ויחד אתי עבדה חברה שהיו לה ארבע בנות, וגם היא השתוקקה מאוד לבן. באחד הימים אמרתי לה: הנכד של הרב אליהו זצ"ל, הרב עמיחי אליהו שיחיה, עובד אתנו כאן בישיבה, הוא פה בחדר מורים, בואי נבקש דרכו ברכה מהרב. היא הייתה נבוכה, התביישה מאוד לבקש, אבל אני הייתי נחושה, כי רציתי בן ורציתי היריון. הרב זצ"ל היה אז במצב לא טוב, מאושפז בבית-החולים, ואני התגברתי על המבוכה וסיפרתי לעמיחי שאנחנו רוצות להתברך. עמיחי השיב לי שהוא בדיוק מתכוון ללכת לבקר את סבו הרב, ושאתן לו את השמות המלאים שלנו.

אני לא יודעת איך בדיוק הרב ברך אותנו, אני רק יודעת שהברכה הזאת הייתה מעל לטבע. כי חברתי נפקדה מיד אחר כך, ונולד לה בן כפי שייחלה, וגם אני נפקדתי מיד, למרות שעדיין לא התחלתי לטפל בבלוטת התריס, וילדתי… בת.

מן הסתם מתבקש לחשוב שהייתי מאוכזבת, אבל זה היה פלא בפני עצמו. כשבתי נולדה הייתי באורות עצומים, עם כוחות נפש וגוף שאני לא מכירה מהלידות האחרות שלי ושמחה עצומה. הרגשנו שיש כוח רוחני שמלווה אותנו, עד שמיד בחדר הלידה אמרתי שעכשיו אני רוצה עוד אחד. גיסתי שהייתה לידי באותו רגע חשבה שדעתי השתבשה עלי, איך בחדר הלידה כשאני אמורה להיות כאובה ועייפה אני מבקשת עוד היריון. אבל כנראה שהייתה זו שעת רצון גדולה, כי מיד אחר כך נכנסתי להיריון ונולד לנו בן מקסים ונפלא.

כפרה על הנכד

כלתי הייתה בחדר לידה אחרי שעות רבות של צירים, אלא שהרחם שלה התהפך והיא נכנסה למצב של סכנה ממש. בבית החולים החליטו לנתח אותה, אבל לא הבטיחו תוצאות חיוביות. בדרך לא דרך הגעתי אל הרב אליהו זצ"ל, שהיה מאושפז אז בבית החולים, והוא אמר שבני יעשה לה מעל הראש כפרה כמו בערב יום כיפור, עם כסף שערכו שווה למחיר של עוף. בני עשה כפי שאמר לו הרב וברוך ה' הילדה נולדה בריאה ושלמה. אחריה ב"ה נולדו ילדים נוספים. כמה ימים אחרי לידת נכדתי נפטר לדאבוני הרב הצדיק. יהי זכרו ברוך.

ילדים יוצאים דופן

סיפר יחיאל מקריית-ארבע: אשתי הייתה בהיריון מתקדם, ובדרך הביתה לקריית-ארבע, ליד כרמי-צור, נהג ערבי נסע במהירות ונכנס ברכבה. היא הייתה במצב אנוש, והעובר שברחמה לא שרד. פרופ' ריבקין, שטיפל בה אישית, כמעט הרים ידיים. הגניקולוג יצא מהחדר שבו נלחמו על חייה ואמר בייאוש: אני תופר תפר ברחם, ומקום אחר נפתח. אני כבר לא יודע מה לעשות. כעבור כמה שעות הוא יצא ואמר: תפרנו את הרחם, אבל אם היא תחיה היא תוכל ללדת רק בניתוח קיסרי.

הגעתי אל הרב זצ"ל, בתפילה שברכתו תיטיב עם אשתי, ואכן הוא עשה כפרות ולאט-לאט היא התחילה להתעורר. כעבור שנה וחצי, להפתעת כולם, נולדה לנו בת. אבל אחרי ההיריון הזה הרופאים בישרו לנו שזה יהיה ההיריון האחרון, כי בגלל המצב של הרחם שנפגע בתאונה, כל קרע קטן שנעשה בו הופך להיות גדול.

אנחנו לא אמרנו נואש, והגענו שוב אל הרב. הפעם כדי לבקש ברכה להריונות בריאים. נראה שברכתו של הרב עשתה רושם גדול בשמים, כי מאז הניתוח הקיסרי שהיה אחרי התאונה היו לנו עוד חמישה ניתוחים קיסריים. עוד חמישה ילדים מתוקים, שכל אחד מהם מזכיר לנו את הנס הגדול שקרה לנו ואת ברכותיו של הרב, שבזכותן אנחנו יכולים לספר את הסיפור הזה היום.

עוף טוב, הכול טוב

מספר מנשה משה מירושלים: חמי, שייבדל לימים ארוכים וטובים, חלה במחלה הארורה. לאחר ניסיונות רבים של טיפולים וניתוחים מצבו החמיר, והרופאים היו אובדי עצות בקשר למצבו.

ב"ה זכינו והגענו אל הרב זצ"ל, מצפים לשמוע ממנו דבר נחמה. הרב שמע את הדברים בנחת, ולאחר מכן הניף את ידו בתנועת ביטול. כאילו הוא מגרש את הקושי ואת החולי. לאחר מכן הורה לנו לנסוע מיד למושב אורה, לקנות עוף זכר חי, לעשות כפרות לחולה, לגשת לשוחט במושב שישחט את העוף, ובעוף נעשה ארוחה לעניים שיברכו והחולה יחלים.

יצאנו מהרב עם כוחות מחודשים, רצים לעשות כעצתו, אך לצערנו התברר כי השוחט שם נפטר שבועיים קודם לכן. בסיעתא דשמיא התברר כי במושב סמוך יש שוחט שעכשיו סיים את ההסמכה, ובאורח פלא היה לו גם לול עופות קטן בחצר עליהם "התאמן" בשחיטה.

השוחט בחר עוף, עשה כפרות לחולה, שחט את העוף ונתן לנו אותו מפורק ומוכן לבישול. עכשיו לא נותר לנו אלא למצוא עניים כדי שנוכל להחיל את הברכה על החולה באמצעות העוף הזה. בעודנו חוככים בדעתנו, היכן זה נמצא עכשיו עני כזה, והנה אני פוגש חבר שמספר לי שהוא בדרך לבקר מישהו שהוא מטפל בו – בן לניצולי שואה אביון ודל. הרגשנו שהרב מלווה אותנו לכל אורך התהליך הזה, כדי שיהיה הכי טוב והכי מהר שאפשר. כמובן שנתתי לחבר את העוף, ובערב הוא התקשר ואמר כי בישל לעני את העוף לסעודה והוא ברך ואכל ברוך השם.

תודה לאל, בזכות בורא עולם ובזכות עצת הרב זצוק"ל, חמי שיבדל לחיים טובים וארוכים הבריא והוא אתנו בבריאות ובשמחה.

בערב ילין בכי ולבוקר רינה

בתנו שתחיה נולדה עם קשיי נשימה גדולים. היא הייתה נתקפת מדי פעם קוצר נשימה קשה, והיינו צריכים לטפל בה במהירות, שחלילה לא תיחנק. הרופאים אבחנו סחוסים רכים בדרכי הנשימה, שלפעמים זזים ממקומם וחוסמים את דרכי הנשימה.

מיותר לומר כי גידול ילדה בתנאים כאלה הוא קשה מנשוא. אי-אפשר לישון בלילה שינה רגועה. כל כמה דקות אנו קמים לשמוע אם הילדה נושמת. כל שינה היא שינה קלה, מתוך חרדה שמא לא נשמע את נשימות הילדה. חיים קשים, אין ספק.

אבא שלי ראה את המצב הזה ואמר לנו כי אם הרופאים לא יכולים לתת פתרון, הוא בוודאי נמצא אצל הרבנים. הוא לא שאל יותר מדי שאלות והלך לביתו של מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל וסיפר לו את סיפור הילדה. הרב חייך ואמר: "בערב ילין בכי ולבוקר רינה".

מו"ר אבי שמח מאוד ובישר לנו את בשורת הברכה של מרן הרב זצוק"ל. ובאמת כך היה. אחרי שנים של צער גידול בנים, למחרת בבוקר הילדה הבריאה כאילו לא היה לה כלום. נשימותיה הפכו להיות סדירות. התקפי קוצר נשימה נעלמו כבמטה קסם. ובאמת לא מטה קסם יש פה, כי אם כוחה של תפילה.

חלום של ליל שבת

אשתי הגיעה ללדת, ובעת הלידה קיבלה זריקת אפידורל. אלא שהרופא טעה טעות חמורה והזריק את החומר למקום שגרם לאשתי שיתוק בחלק העליון של גופה. כל לידה היא לא קלה, ולידה תוך כדי כאבים גדולים עם גוף חצי משותק קשה פי כמה, אבל ב"ה אשתי ילדה ילד בריא ושלם.

הרופאים הבינו את הטעות שלהם וניסו לעזור בכל דרך. הם הסבירו לנו שהשפעת הזריקה לא צפויה. אשתי יכולה להיות משותקת שלושה ימים או שלושה חודשים. הם הסבירו לנו שהם יכולים לסתום את נקב הזריקה בדם קרוש, אבל במקרה כזה יש סיכוי של 10% שהאישה תישאר משותקת כל ימיה. שתי אפשרויות מאוד לא מלבבות.

אשתי ואני היינו נבוכים מאוד. איך נדע מה להחליט? מה גם שהסיכון שבאפשרות השנייה נראה מאוד גדול. החלטנו אפוא ללכת לשאול את מרן הרב אליהו זצוק"ל, שהוא יורה לנו מה לעשות. אבל יצאנו מבית החולים בשעה מאוחרת של יום שישי, ולא הספקנו להגיע אליו בטרם כניסת השבת. והנה בשבת לפנות בוקר אני קם ורואה את אשתי יושבת על המיטה בכוחות עצמה ומניקה את התינוק, תוך שהיא מניעה את ראשה מצד לצד כאילו כלום לא קרה.

האם אני רואה נכון? שאלתי אותה.

כן – היא ענתה.

ואיך זה קרה? שאלתי.

אתה ממילא לא תאמין אם אספר לך, ענתה אשתי.

בכל זאת, ביקשתי.

וכך סיפרה אשתי: אתה זוכר שרצינו ללכת לרב אליהו זצ"ל. ובכן, הלילה אני ישנה וחולמת שאני מגיעה אל הרב כדי לשאול האם לעשות את הניתוח שהרופאים מציעים, או לא לקחת סיכון כל כך גדול של 10% שיתוק. אבל השאלה הזאת לא יוצאת מפי, ואני מבקשת ברכה להיות בריאה.

הרב הסתכל עלי, חייך וברך אותי שאהיה בריאה לגמרי. וכך התעוררתי מהחלום. שבת בבוקר, ואני בטוחה שהחלום אמת. הזזתי את ידי ואת ראשי, והנה הברכה חלה. בהקיץ של ממש. נכון שאתה לא מאמין? שאלה אשתי בעיניים דומעות משמחה.

מאמין, אמרתי לה. מאמין לגמרי.

גואל אחרון

סיפר הרב אריאל אדרי, רב שכונת הר חומה בירושלים: בשנה האחרונה לחייו הרב צבי יהודה זצ"ל היה מדבר על שני הגואלים, משה ואליהו. המקור של הדברים הוא במדרש פסיקתא רבתי על פרשת "קרח", שם כתוב שמשה הוא גואל ראשון ואליהו הוא גואל אחרון, והצד השווה שבשניהם הוא סנגוריה על עם ישראל ומסירות נפש.

משה בפרשת קרח מסנגר על עם ישראל כשאומר: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?". והרי האמת היא שכל העדה התקהלה מול אוהל מועד. ובכל זאת, משה במסירות נפשו מעביר את כל החובה מעם ישראל לקרח. ועוצר את הגזירה.

גם אליהו הנביא במעשה עם נביאי הבעל מטה את כל העבירה מעם ישראל לנביאי הבעל. הוא אף אומר לריבונו של עולם: "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית". מטיח דברים כלפי מעלה לסנגר על עם ישראל ממש מוסר נפשו על ישראל, שהיו באותו זמן חוטאים במצב מאוד ירוד.

וכך היה מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל מוכן למסור נפש למען עם ישראל. למרות שהרב אליהו לא היה נביא, הייתה בו הבחינה של אליהו הנביא, בחינה של מסירות נפש למען עם ישראל, סנגוריה עליהם עד כדי מסירות נפש.

לא בכדי נפטר מרן הרב אליהו זצוק"ל בכ"ה בסיוון. בשולחן ערוך בסימן תק"פ נפסק להלכה שראוי לכל אדם להתענות ביום הזה כי הוא יום שבו נהרגו שלושה מעשרת הרוגי מלכות, ובתוכם רבי ישמעאל כהן גדול שמסרו נפשם על כלל ישראל.

קולה של כלה

מספר איציק לוי, הקבלן בהקמת המבנה על ציונם הקדוש של הרב החיד"א זיע"א והרב זצ"ל: עבדנו בציון כמה חודשים, בשמש ובקור. הוא המבנה שבו שוכנים שני הגדולים האלה תחת כיפה אחת. והנה ביום חם אחד מגיעה למקום בחורה ומוציאה מתיקה בקבוק "קולה" צונן וכוסות ומגישה לכל העובדים. שמחנו על המחווה, אבל למחרת נוכחנו לדעת שזאת לא הייתה מחווה חד-פעמית. הדבר חזר ונשנה יום אחר יום, תמיד בסוף יום העבודה כשאנחנו כבר תשושים והמים בברזים חמים. כעבור כשלושה חודשים הבחורה הפסיקה להגיע, ואנחנו נותרו תוהים ו… צמאים.

יום אחד קיבלתי הזמנה לחתונה של בן של מכרים. שמחנו מאוד לקראת החתונה הזאת, כי גם החתן וגם הכלה כבר לא היו צעירים, בלשון המעטה. הגעתי למקום, והנה אני רואה שהכלה מוכרת לי. בתחילה לא זכרתי מאיפה, ולאחר שאימצתי את זיכרוני עלתה לפני דמותה כשהיא מגיעה לציונו של הרב עם בקבוקי השתייה. ניגשתי לברך אותה והזכרתי לה את הדבר, והיא אמרה לי: הגעתי לציון יום אחר יום, במשך 90 יום. ביום ה-90 פגשתי את מי שעתיד היום להיות בעלי.

שירה חדשה

מספר שפריר: לבתנו קראנו יובל. כשהיא הייתה בת חמש, היא הייתה מרטיבה בלילות. ניסינו כל מיני שיטות ודרכים כדי למנוע אותה מזה, אבל דבר לא הועיל. כל לילה זה חזר על עצמו. בצר לנו פניתי אל הרב זצ"ל לבקש עצה. כאשר הרב שמע את שמה, הוא אמר שהשם יובל לא טוב לבת, ועל כן צריך להחליף שם. הרב שאל איזה שם מועדף עלינו, והשבתי שאשתי אוהבת את השם שיר וכך רצתה לקרוא לילדה. הרב השיב לי: תגיד לאשתך שהשם שירה הוא יותר טוב. כאשר אשתי שמעה את תשובת הרב היא הסכימה מיד, וכבר למחרת הרב נגרי החליף לה שם. כבר בלילה הבא הילדה הפסיקה להרטיב.

החיד"א של החטופים

סיפר הרב אהרן ירון כלף שליט"א: מרן מו"ר הראשל"צ הרה"ג הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מורה בחיי חיותו, במקרה של נעדרים, לשלוח מניין גברים לקבר החיד"א ולקרוא מספר תהילים החיד"א את אותיות שם הנעדר ושם אמו כסגולה בדוקה למציאתו.

שמעתי מחבר על מקרה שהסגולה פעלה. כשנודע לי לאחר מכן על קרוב משפחה שנעדר כשבוע, סיפרתי לבני משפחתו על הסגולה הנ"ל, הגיעו עשרה אנשים מחבריו ובני המשפחה מאזור המרכז להר המנוחות בגבעת שאול, וכשעתיים לאחר שסיימנו את קריאת פסוקי התהילים נמצא הנעדר! לאחר מכן סיפרתי לרבנו זצוק"ל את המעשה, והוא השיב בפנים צוהלות: "ברוך ה', זה עובד".

שתיים במחיר אחת

מספר תושב קריית-ארבע: אשתי ואני התחתנו בשעה טובה, וכמו כל זוג צעיר, ציפינו לפרי בטן. אבל עברה לה שנה ועוד שנה, והיריון אין. כך עברו להן שש שנים, שלוו בציפייה גדולה ובכאב לא פחות קטן. בתחילה לא ייחסנו לדבר משמעות, חשבנו שבוודאי מדובר בעיכוב קטן ונזכה לפרי בטן. אבל ככל שהשנים חלפו, הבנו שיש כאן בעיה והיא דורשת טיפול. התחלנו מערכת של טיפולים מפרכת, ביקרנו אצל מומחים שונים ועשינו כמעט כל דבר שהוצע לנו לעשות, אבל כל המאמץ היה לשווא. לא זכינו להיריון.

כעבור שש שנים מישהו הציע לנו ללכת להתברך מהרב מרדכי אליהו זצ"ל. אמרו לנו שהברכות שלו לא שבות ריקם, וכדאי מאוד להגיע אליו. הגענו אל לשכתו של הרב בשעת בוקר מוקדמת, חיכינו בתור שעה ארוכה ולבסוף נכנסנו אל הקודש פנימה. הרב קיבל אותנו בחיוך, ציפה למוצא פינו, ואנחנו ביקשנו על ילדים.

הרב הסתכל על הספרים שמילאו את כל קירות החדר, הרהר מעט, הסתובב אלינו בחיוך ואמר: בעזרת השם, בשנה הבאה ילד. ובעזרת ה' ה' יברך אתכם בפרנסה טובה ובשפע גדול. שמחנו מאוד, ואני, כנראה מרוב התרגשות או בלבול, השבתי לו: הרב, ביקשנו רק ברכה לילדים. למזלנו הרב לא חזר בו מברכתו אלא אף חיזק אותה ואמר: בעזרת ה' יהיו לכם ילדים ותהיה לך גם פרנסה טובה ובשפע.

שוב פתחתי את פי לשאול, אבל הרב היסה אותי ואמר: זהו, קיבלת ברכה, אל תתווכח.

יצאנו משם נבוכים. לא ציפינו לזה. אבל שמחנו על שתי הברכות. ובאמת ראינו איך "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת". חודש אחרי הברכות כבר זכתה אשתי להיריון. ממש חשנו את ברכת ה' שבאה דרך הצדיקים.

גם בעסקים החלה הברכה לשרות. עסקיי התרחבו וגדלו, וברוך ה' הם פרוסים היום במקומות רבים, ואנחנו מרגישים גם היום את ברכות הרב מלוות אותנו בכל אשר נלך.

בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ

חכמינו אמרו שצדיקים במיתתם קרויים חיים. וזה דבר פלא. אבל מי שרואה את המשיכה הגדולה שיש לאנשים לציון של רבי שמעון הצדיק, שומע את סיפורי הישועות שקורות שם, מבין שיש אמת גדולה בקביעת חז"ל על חייהם הממשיכים של הצדיקים.

את הסיפור שלפניכם שמענו מבעל המעשה. סיפור שמעיד כי הצדיקים ממשיכים להתפלל בעולמות העליונים עלינו, כאן בעולם הזה. ימים ספורים לפני חג השבועות הרגישה נערה בת 16 לא טוב. חולשה לא מובנת תקפה אותה, והיא נשלחה לבדיקות מקיפות.

הבדיקות לא בישרו טובות. בדיקות דם גילו סימנים מחשידים מאוד למחלה הממארת הנוראה, ובאמצע הלילה הקפיצו אותה לבית-חולים לבדיקות נוספות שהראו כי ככל הנראה מדובר בלוקמיה. סרטן הדם. אביה, שקיבל את הממצאים לידיו, החליט שלא לשתף את בתו בממצאים האלה, כדי לא לפגוע בשלוות הנפש שלה. הוא יהיה חייב לספר לה את הבשורה המרה, אבל צריך להכין את הרגע.

באותו לילה הלכה הבת לישון אחרי הבדיקות רק בארבע לפנות בוקר, והנה הרב מרדכי אליהו זצוק"ל התגלה אליה בחלום. היא הכירה אותו, כי כמה שנים קודם לכן הוא הציע לה לשנות את שמה וכך היא עשתה. כשהיא ראתה את הרב אליהו בחלום היא פנתה אליו ואמרה לו: כבוד הרב, אתה בוודאי זוכר ששינית לי את השם. אני מבקשת ממך שתעזור לי בזכות שינוי השם.

הרב הופיע שוב, הפעם מלווה בסבתא-רבא שלה, שנפטרה השנה, ואמר: את תהיי בריאה! הכול יהיה בסדר! כך היא המשיכה לישון יותר שלווה ונינוחה עד אור הבוקר. כשהיא קמה בבוקר, רגועה, לא מצאו בני הבית כוח לספר לה על הממצאים החשודים שהתגלו בבדיקות הלילה. רק אמרו לה שהיא צריכה לעבור בדיקות השלמה נוספות בבית החולים.

הנערה הגיעה לבית החולים לבדיקת מח עצם, כשכל העת היא זוכרת את החלום ורואה בעיני רוחה את פני הרב אליהו מחייך ואומר לה: את תהיי בריאה. הכול בסדר. אבל מול עיני הבשר שלה היא רואה את הרופאים רציניים. בודקים את הניירות וחוזרים ובודקים את מסכי המחשב.

כעבור כמה דקות של חרדה, פנה אליה הרופא המטפל בחיוך ואמר: זו הייתה טעות. את לא חולה בלוקמיה כמו שחשדנו בלילה. יש לך בעיה אחרת, קטנה ופתירה, נטפל בה ותחזרי לשגרת חייך.

טוב שמן טוב

מספרת הגברת מאלי: חליתי במחלה הידועה. הגידול נראה היטב בצילומים, ואני לא ידעתי את נפשי. חששתי מהגרוע מכל. הפרוצדורה הרגילה היא טיפולים וניתוח, אבל לפני כל אלה החלטתי להגיע אל מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, לקבל ממנו ברכה. הרב ברך אותי ואמר לי להדליק כל ערב שבת שני נרות, בנוסף על נרות השבת, אחד לכבוד רבי מאיר בעל הנס ואחד לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. הוא גם הדריך אותי להדליק את הנרות הללו בשמן זית, ובמוצאי שבת לקחת מהשמן הנותר בנרות הללו ולמרוח על המקום בו מקננת המחלה.

עשיתי מיד כדברי מרן הרב אליהו זצוק"ל, ולתדהמת הרופאים הצילומים שעשיתי אחר כך היו נקיים לגמרי. הגידול נעלם! האמת היא שגם אני נדהמתי, אבל התדהמה שלי הייתה מגודל הנס. ידעתי שהנס הזה הגיע אלי מכוח ברכתו של הצדיק. ברכת ה' שמגיעה בעקבות תפילת הצדיקים שחיים בינינו וחיים בעולמות העליונים.

מאז אותו מקרה עברו שלושים שנה, אבל אני עדיין מדליקה בכל ערב שנת שני נרות נוספים בשמן זית, כפי שהורה לי הרב, ובמוצאי שבת משתמשת בנותר מן השמן כסגולה לרפואה. באופן הזה אני מרגישה שברכת הצדיקים היא ממש חלק מהחיים שלנו, ולא משהו עתיק שקוראים עליו בספרים והוא שייך להיסטוריה.

המקרה הזה הביא לכך שנפשי דבקה בדברי הצדיקים הללו. זה לא פלא שבכל פעם שאני לומדת משהו בשם אותם צדיקים, לבי נוטה להקשיב ולהבין את דבריהם. הם ממש חשובים לי. מדי פעם אני גם מגיעה לציון שלהם להתפלל עלי ועל בני ביתי. על חברותי ועל כלל ישראל. מסתבר שהגדוּלה שלהם לא מרחיקה אותם מאתנו. להפך, זאת גדולה שגורמת להם לשאת את צרות עם ישראל על לבם כמו הכהנים הגדולים.

וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם

לפני כ-23 שנים חליתי במחלה קשה, והרופאים אמרו שאין מנוס אלא לכרות את רחמי ואת אברי ההולדה האחרים. כמובן שהבשורה הייתה לי קשה מאוד, שכן הבנתי שלא אוכל ללדת עוד ילדים בנוסף לבתי היחידה, שתחיה. פניתי להתייעצות עם הרב מנחם בורשטיין, והוא התקשה לפסוק לי בעניין הזה. הוא ביקש להתייעץ עם הרב מרדכי אליהו זצ"ל, ואחרי שהרב שמע את הפרטים הוא אישר לקיים את הניתוח, על אף ההשלכות הקשות שלו.

אני אישה עיוורת. כעבור כמה שנים פנו אלי מלשכת הרב בן-טוב זצ"ל וביקשו להסריט אותי תוך כדי זה שאני קוראת מהספר "קיצור דרכי טהרה" שהם הוציאו באותה עת בכתב ברייל. אחרי שהופעתי בסרט הזה, הם פנו אלי שוב והפעם ביקשו שאלמד שיעורים בטהרת המשפחה לנשים עיוורות. בתחילה לא הסכמתי, כי חשבתי שזה קצת גדול עלי, אבל לאחר מחשבה נוספת הבנתי שזאת בעצם שליחות שלי עקב מה שקרה לי, ולכן למדתי את הנושא יותר לעומק וקיבלתי על עצמי את המשימה.

במפגשים האלה ביקשו להשתתף גם בנות רווקות שהן עיוורות. שאלנו את הרב בן-טוב זצ"ל האם זה אפשרי, והוא אמר שלא רק שזה אפשרי, אלא שזאת גם סגולה להתחתן. ואכן, שלוש רווקות מהקבוצה הזאת התחתנו תוך כדי השיעורים או מיד אחריהם.

במסגרת הקבוצה עם הנשים העיוורות התקיימו כמה מפגשים מוצלחים מאוד, אבל נשארו שאלות פתוחות שלא הייתה עליהן תשובה בספר, בגלל המצב המיוחד של אותן נשים. לכן הוחלט לבקש מהרב אליהו זצ"ל שיכבד אותנו במפגש האחרון בסדרה וייתן לנו פסיקות הלכה שהן ייחודיות לנו. הרב כמובן כיבד אותנו בנוכחותו, והמפגש היה מוצלח ומרגש מאוד. בסוף השיעור ניגשתי להודות לו, והוא הפתיע אותי ואמר: שלום, אני זוכר, את האישה שיש לה ילדה אחת. נדהמתי! מעולם לא פגשתי את הרב קודם לכן, הוא לא ראה אותי כלל לפני אותו יום, וכיצד ידע שזאת אני?!

מאז אני מרגישה שברכת הרב מלווה את משפחתנו. זכינו בעלי ואני, ומבתנו היחידה יש לנו נכדים מתוקים וטובים, ברוך השם. כן ירבו.

כוונות בכוס תה

מספר הרב חיים זלינגר, מנהל האולפנה לבנות בקריית-ארבע: אשתי שתחיה חלתה במחלה קשה, והגעתי אל הרב זצ"ל לבקש ברכה. להפתעתי הרב אמר לי לקחת שקית תה, ועליה לכוון את שמות האבות, אברהם, יצחק ויעקב, עם המידות שלהם, חסד, דין ורחמים, וזה מביא ברכה. הרב המשיך ואמר: והרי ה' אמר לאברהם "והיה ברכה", ואת הברכה זאת אברהם העביר לצאצאיו, וביניהם אנחנו.

כנראה שהרב ראה שאני מבולבל, אולי מתרגש, כי הוא לקח פתק וכתב את הדברים שאמר לי, כדי שלא אשכח מה לעשות. אכן עשיתי כעצת הרב, וכעבור חודש בלבד אשתי התרפאה.

הפתק הזה עדיין שמור אצלי, תמיד אתי בספר התהילים. מבחינתי הוא ממש כמו קמע.

(תמונה מצולמת מצורפת)

 

 

עֲנָוָה


עַל כִּסְאוֹ יֵשֵׁב זָר

מספר הרב מולי גרוסמן: בתשמ"ה, כשהייתי בן שבע, הגעתי לבית הכנסת "מעשה ניסים", והנה בית הכנסת מלא מפה לפה. לא מצאתי מקום לשבת. לפתע ראיתי מצד שמאל כיסא מרופד, בצבע חום. בלי לחשוב פעמיים טיפסתי עליו, כי הוא היה גבוה, ומאוד שמחתי על המציאה שמצאתי. כך ישבתי על הכיסא הזה והקשבתי רוב קשב לדרשה.

אני לא בטוח שהבנתי משהו מהדרשה הזאת, אבל הנשמה שלי כנראה הרגישה את הדברים. אלא שהנחת הזאת שלי לא נמשכה זמן רב. הגבאי, הרב לופס, שקלט אותי יושב שם, ניגש אלי ואמר: ילד, זה הכיסא של הראשון לציון, אי-אפשר לשבת עליו. הרב, שהיה על הבמה ודרש, שמע את הדברים, היסה את הרב לופס ואמר: זה בסדר גמור, הילד יכול להמשיך לשבת. במקום היו עוד אנשים שהחליטו למחות על הדבר ורצו שאפנה את המקום, אבל הרב לא ויתר ואמר להם: הניחו לו, אני מוחל לו.

אני לא זוכר על מה דיבר הרב, וכאמור לא בטוח שהבנתי משהו מהדברים שנאמרו שם, אבל אני בהחלט זוכר את הכבוד שהרב נתן לי, ילד בן שבע.

סטירה מניה וביה

פעם כאשר הרב זצ"ל ישב בדין, הוא נתן פסק-דין, והחייב לא הסכים לקבל את פסק-הדין, כי טען שהרב לא פסק כפי שצריך. לאחר שהרב הגיע לביתו, אותו חייב עמד ליד בית הרב וסיפר לכולם כמה הרב לא בסדר וכמה הוא מטה את הדין. אנשים שהיו ליד בית הרב כעסו על כך מאוד ובאו אל הרב לספר לו על כך, אבל הרב לא עשה עם זה דבר והניח לאותו אדם לומר כרצונו.

הגיע זמן מנחה, הרב הלך לבית-הכנסת להתפלל ואותו אדם הלך אחריו והמשיך לדבר בו סרה. כך כל הדרך עד בית-הכנסת. וגם כשהגיעו לבית-הכנסת נכנס לשם אותו אדם ודיבר על כך עם המתפללים. אחד המתפללים שמע את האדם הזה, שהיה אדם דתי ולבוש בחליפה ומגבעת, ושאל: איך אתה מעז לדבר כך על הרב שלנו? אבל אותו אדם לא התרשם מהזעם של המתפללים והמשיך בשלו.

לפתע קם אותו מתפלל, ומרוב אהבתו לרב ורצונו להגן על כבודו לא שלט בעצמו וסטר לאותו חייב. ההלם של החייב הזה היה גדול. לא זו בלבד שיצא חייב בדין, עכשיו גם נותנים לו סטירה? הוא התקשר למשטרה וביקש שישלחו ניידת מיד, כי מישהו בבית-הכנסת הכה אותו. כעבור זמן הגיעה ניידת משטרה, השוטר קרא לשני הצדדים, הכניסם אל תוך הניידת וביקש לברר את הפרטים. לאחר ששמע את תלונת החייב, שאל את האדם שמואשם כי סטר למתלונן: האם זה נכון שסטרת לו? כן, השיב אותו אדם. ומדוע זה? שאל השוטר. סיפר לו אותו אדם כי הוא העליב את הרב אליהו והוציא עליו לעז כאילו הוא מטה את הדין.

שאל השוטר את החייב: באמת כך עשית? השיב לו הלה: כן, ואני עדיין עומד על שלי ואומר שהרב אליהו לא בסדר. נדהם השוטר מהמילים ואמר לחייב: אתה יצאת חייב בבית הדין ואתה אומר שהרב אליהו לא בסדר, ומבזה אותו ברחוב ובבית-הכנסת. הוא טעה שהוא נתן לך סטירה אחת, מגיע לך שתי סטירות. ומיד הרים השוטר את ידו וסטר לאיש בכל כוחו עוד שתי סטירות.

אותו אדם גם יצא חייב בדין וגם קיבל שלוש סטירות. על זה הרב היה אומר: "דּוֹם לה' וְהִתְחוֹלֵ֫ל לוֹ". אם מישהו תוקף אותך, תן לקב"ה לנהל את העניינים.

רודף אחר כבוד של אחרים

זכינו והרב אליהו זצ"ל היה סנדק בברית המילה של בני. כשהודיעו לי שהרב הגיע, הזדרזתי לצאת מהאולם לקבל את פניו וללוות אותו בכניסתו לאולם. אבל הרב עצר אותי ואמר: הרב פלוני עדיין עומד בחוץ בחצר, ואתה מתייחס אלי? אני כבר אכנס בעצמי לאולם, מוטב שתזדרז לגשת לקבל את פניו.

בימים שלפני הברית, השקענו מחשבה רבה איך לחלק את הכיבודים והתפקידים השונים על הצד היותר טוב. חשבנו שהרב הסנדק יחזיק את הרך הנימול על ברכיו עד לאחר מתן השם. אבל מיד לאחר המילה הרב אמר לי בשקט: "שים לב, רב פלוני עדיין לא קיבל שום כיבוד, אולי תכבד אותו בעמידה לברכות". רק כאשר הרב אליהו הסב את תשומת לבי, ראיתי את אותו רב עומד בסוף האולם, וזה היה ממש ראוי ומתאים לכבד אותו. עם כל הכוונות והייחודים שהרב בוודאי היה שקוע בהם בעת הברית, כבודו של אותו תלמיד חכם לא נעלם מעיניו.

בוחן בענווה

כשהרב היה בוחן את התלמידים בתלמוד תורה "בני ציון", היינו מתפעלים מכך שהוא לא מבקש מהתלמידים להסביר לו דבר מה, אלא מספר סיפור ומבקש שיביאו לו ראיה מהמשנה או מהגמרא לדבר הזה. הייתי מתפעל מהתשובות של הילדים ומההתלהבות שלהם, אבל יותר מזה הייתי מתפעל מהענוותנות של הרב, שבא לבחון ילדים קטנים ולא חוסך מאמץ. זכותו תגן עלינו.

בן עלייה

סיפר בני יעקובי סיפור ששמע מאישה במקום עבודתו: בצעירותי התגוררתי עם הורי בשכנות לבניין שבו גר מרן הרב זצ"ל ברחוב כנפי נשרים.

באחד הימים נכנסתי לבניין שבו התגורר הרב, כדי לבקר חברה שהתגוררה אף היא באותו בניין. כאשר נכנסתי למקום ראיתי את הרב עומד שם ביחד עם עוזריו, ממתינים למעלית כדי לעלות לבית הרב. האמת היא שהייתי נבוכה לראות את הרב, אבל הוא פנה אלי בפשטות ואמר: כאשר המעלית תגיע, עלי בה את קודם. אנחנו נעלה אחרייך. עכשיו המבוכה שלי גדלה פי כמה. אני יודעת כמה הרב הזה חשוב, וכמה הזמן שלו יקר. מה פתאום שהוא ימתין עוד זמן בגללי? אני נערה צעירה, ובכלל. אבל הרב בשלו. קודם את, אחר כך אנחנו. בלית ברירה עשיתי כמצוות הרב, וידעתי שאף שגרמתי לו המתנה של עוד כמה דקות בטרם יעלה לביתו, קיבלתי שיעור גדול בענווה.

פותח את דלתות הלב

מספר מוטי שקלאר, לשעבר מנהל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו: כשהייתי נער, התגוררתי עם משפחתי ברחוב בן ציון 2, בדירה שצמודה לדירתו של הרב זצ"ל. עם כל גדולתו בתורה, הוא היה מאוד מתחשב ורגיש ואנושי. בעיני הדבר הזה גדול וחשוב יותר מכל הסיפורים המופתיים והמיוחדים שמספרים עליו.

חדר המדרגות בבניין היה רחב וארוך, ואני כנער שמתי לב לכך שהרב עליו השלום היה נזהר לא לטרוק דלת בפנים של בן-אדם. אם הוא היה פותח דלת למישהו ואחד מהשכנים היה עובר בחדר מדרגות, איש או אישה, הרב היה ממתין, אומר לו שלום, ורק אחרי שעבר היה סוגר את הדלת. הכול כדי שמישהו לא ירגיש שהרב חלילה סוגר בפניו את הדלת. אף אני, שכאמור הייתי נער אז, זכיתי ליחס הזה. בכל פעם שעברתי, הרב חיכה, אמר לי שלום במנוד ראש ורק אחר כך סגר את הדלת. הכול כדי שאף אחד לא ייפגע.

עוד אני זוכר כי למדתי באותם ימים בישיבה תיכונית ולפעמים התקשיתי בשיעורי הגמרא. ההורים שלי לא יכלו לעזור לי, שכן זה לא היה תחום שהם היו חזקים בו, ואיכשהו מצאתי את עצמי מגיע אל הרב זצ"ל ומבקש את עזרתו. היום, כשאני עצמי אבא לילדים ויודע מהי גדולתו של הרב, אני נפעם וקצת נבוך מהתעוזה הזאת שהייתה לי. אבל הרב מצדו עשה את זה בפשטות ובשמחה והיה לומד אתי גמרא עם רש"י ותוספות כאילו זה היה הדבר הכי טבעי שיעשה. הרב עזר לי בשיעורי בית.

ענווה של אחים

מספרת דבורה חבר: בשנות השבעים של המאה שעברה, כאשר הרב היה חבר בית הדין הרבני העליון, הוא נהג להתקשר מדי פעם בטלפון לאחיו חכם נעים זצ"ל ששימש כמנהל בית-ספר בירושלים. כמזכירת בית-הספר עניתי אנוכי הקטנה לטלפון. חכם מרדכי, שהתקשר באופן אישי, לאחר אמירת שלום, שאל בנימוס אם יוכל לדבר עם חכם נעים. מכיוון שהמנהל היה בשיעור, שאלתי מי רוצה אותו. "מרדכי אחיו", הייתה התשובה. כך פשוט. בלי שום תואר של "הרב" או "הדיין" או אפילו "מר" וכד'.

ענווה טהורה

מספרת סימה לוי מחולון: הימים ימי מלחמת המפרץ. בעלי ואני היינו נשואים כחצי שנה, והתגוררנו בבת-ים, אבל מכיוון שבעלי היה אז בצבא הציבו אותו בתל-השומר. אזור שהיה מוכה טילים במיוחד.

יום שישי, והגיע זמני לטבילה. אבל זה היה נראה בלתי אפשרי ללכת לטבול באזור שבו שירת בעלי. מסביב לתל-השומר יש אזורים חקלאיים, שגם בערב רגיל מפחיד להסתובב בהם, על אחת כמה וכמה בזמן מלחמה. כפי שציינתי, היינו נשואים חצי שנה והשתוקקנו מאוד לילד. פניתי אפוא לרב שנהגנו להתייעץ אתו בבת-ים, והוא היה נבוך. אמר שזאת שאלה קשה מאוד, והוא צריך להתייעץ. קשה לו לפסוק לנו הלכה בעניין.

כעבור זמן מה, בשעות לפני הצהריים של יום שישי, הטלפון מצלצל. הרמתי את השפופרת ומעברו השני של הקו נשמע קול: שלום, מדבר מרדכי אליהו. אני בושה לומר שאז לא ידעתי במי המדובר. אולי בגלל הפשטות שבה הרב הציג את עצמו, אולי כי לא ציפיתי לטלפון מרב כל כך גדול בישראל. אבל הרב לא התרשם מכך והמשיך ואמר: קיבלתי את הטלפון שלך בעניין שאלתך, ולפני שאני פוסק הלכה אני מבקש לברר כמה פרטים. אף שלא ידעתי עדיין עם מי אני מדברת, נדהמתי מההשקעה של הרב הזה, שמתקשר אלי בצהרי יום שישי, כאילו אין לו משהו אחר לעשות, כדי לפסוק הלכה מדויקת.

כאן הרב שאל שאלות רבות. הוא ניסה לברר כמה זמן אנחנו נשואים, מדוע אין לנו ילדים. העדינות שלו הייתה גדולה מאוד, אבל רק אחר כך הבנתי שהוא בעצם ניסה להבין האם אנחנו רוצים ילדים או חלילה מונעים את לידתם. כשהבין שאנחנו משתוקקים מאוד לילדים, היו כמה רגעים של שקט מעבר לקו, ואז אמר לי הרב: אני אומר לך דבר מה לעשות, אבל אני מבקש שלא תפרסמי את הדבר, כדי שאנשים לא ילמדו ממנו הלכה. הפסיקה הזאת היא ייחודית לך ולבעלך, בגלל המצב שאנחנו נמצאים בו ובגלל המצב האישי שלכם.

או אז אמר לי הרב דבר שהדהים אותי. הוא נתן לי היתר ללכת לטבול בצהרי היום. צריך להבין שזו הייתה שעת מלחמה, וגם בצהרי היום הרחובות היו ריקים מאדם. הבלנית הגיעה מופתעת ופתחה את המקווה, ואני טבלתי. וכאן המקום להדגיש שוב, שאין בפסיקת הרב בשבילי היתר לעשות כן, כי הרי כך הוא ביקש תוך שהוא מציין שזה מקרה ייחודי.

הלא יאומן קרה. באותו לילה נפקדתי ב"ה ונולדה לנו בת מקסימה. זכינו גם בבת מתוקה וגם בשיעור גדול בענווה. איך אדם שהיה הרב הראשי לישראל מתקשר לאישה פשוטה כמוני ומברר אתה פרטים כדי לפסוק את ההלכה הכי מדויקת שאפשר.

ענווה קדושה

סיפר הרב אריאל אדרי, רב שכונת הר חומה בירושלים: אני זוכר את הלימוד עם הרב זצ"ל. זקן הרבנים היה אחראי על הקריאה. הוא היה קורא והרב היה מקשיב, ואז היה עוצר אותו ומקשה קושיה. אני הייתי אברך צעיר, זה עתה בקעתי מדפי הגמרא, וביחד עם חבר נוסף השתתפנו בלימוד הזה וידענו היטב את החומר. כנראה שהיינו קצת חצופים, כי העזנו להקשות על הרב קושיות. הרב מצדו חזר בו כמה פעמים בעקבות ההערות שלנו, ושמח שמחה גדולה ששני אפרוחים הקשו עליו קושיות. זו ענווה מיוחדת של אדם גדול וקדוש ונפלא.

מדי פעם הייתי מקבל טלפונים מאנשים ספרדים מערביים שאמרו לי: הרב אליהו שלח אותנו אליך לשאול מה המנהג של המערבים בעניין מסוים. הגישה שלו בפסיקה הייתה של הרבה כבוד והערכה לכל המסורות שיש, בלי כפייה.

ברכה מחומשת

עוד סיפר הרב אריאל אדרי כי הקשר שלו עם הרב זצ"ל החל כשהיה אברך צעיר, בשנת תשמ"ז, וזכה ללמוד אצלו בשיעור בהלכות נידה שהתקיים בימי שישי בשעה 07:00 בבוקר. וכך הוא מספר:

באחד הימים ליוויתי את הרב לברית, הרב היה הסנדק והוא ביקש ממני לעמוד לימינו. כך יצא שאחרי הברית, כאשר האנשים הגיעו להתברך, שמעתי את הברכות שהרב ברך אותם. בין האנשים הייתה אישה אחת, שכאשר הגיעה סוף-סוף תורה להתברך פנתה לרב ואמרה לו: הרב, שמי כך וכך, תברך אותי. הרב עשה לה "מי שברך", עם שמה ושם אמה, ואותה אישה אפשרה לו לסיים את הברכה כולה. משסיים הרב אמרה לו אותה אישה: הרב, תברך אותי שאזכה להתחתן. היה ניכר שהיא רווקה מבוגרת. הרב ברך אותה במתינות, שתזכה למצוא את הזיווג שלה, ומיד כאשר סיים את הברכה, אמרה לו אותה אישה: הרב, תברך אותי שאזכה להתחתן עם תלמיד חכם. אני כבר התחלתי להרגיש לא בנוח, מה קורה לה? האם היא לא מרגישה שהיא מטרידה? אבל הרב היה נינוח וברך אותה בפעם השלישית, הפעם שתזכה לחתן תלמיד חכם. משסיים הרב את הברכה חזרה ואמרה: הרב, תברך אותי שאזכה להתחתן עם תלמיד חכם גדול. זה כבר התחיל להיראות בעייתי. אבל שוב הרב ברך אותה כבקשתה. לאחר שסיים את הברכה אמרה: הרב, תברך אותי שאזכה להתחתן עם תלמיד חכם כמו רבי עקיבא. בשלב הזה אני כבר חשבתי שהיא לא בסדר, אבל הרב אמר לה בחן נפלא: אם תהיי כמו רחל, תזכי לחתן כמו רבי עקיבא.

אותה אישה הטרידה אותו, היו מאות אנשים שעמדו לבקש ברכה מהרב. אבל הוא ברך שוב ושוב, ובפעם החמישית הציב לה מטרות. זה נראה אולי מעשה קטן, אבל אני רואה בזה מעשה של מסירות נפש, כי היא הייתה אישה מסכנה, רווקה מבוגרת, והרב ידע לכוון איך בשום אופן לא להעליב אותה.

ספק בן זכר

עוד סיפר הרב אריאל אדרי: פעם אמר לי הרב זצ"ל: אם תצטרך פעם להתקשר, תזכור את מספר הטלפון שלי: 52-10-10. אליהו בגימטרייה 52, כלומר אליהו 10-10. זה היה מדהים איזו אחריות הייתה לרב כלפי התלמידים שלו, עד שנתן להם את המספר הישיר שלו כדי שיפנו אליו בשאלות.

במספר הזה השתמשתי כאשר אשתי הלכה ללדת את ילדנו הראשון. היינו הרבה זמן בחדר הלידה, והייתה אריכות גדולה. זה היה לפני שיטת האולטרסאונד המדויק, וחשבתי שאולי יהיה לנו בן. אלא מה? יש לי בעיה. כי אבי שמו יעקב, וברור שאם יהיה בן הוא ייקרא יעקב. הבעיה שגם לחותני קוראים יעקב, ואצל האשכנזים אין לקרוא בשמו של אדם כשהוא בחיים. מה עושים? התקשרתי אפוא אליהו 10-10, והרב בכבודו ובעצמו ענה לטלפון. אמרתי לרב: יש בעיה, יש לי ספק בן זכר, ואם ייוולד בן, בתור ספרדי טוב ארצה לקרוא לו על שם אבי יעקב, אבל בתור אשכנזי טוב זה אסור. לפתע שמעתי את צחוקו המתגלגל של הרב והוא אמר: זה אומר שלי, זה אומר שלי. אם יהיה בן תקרא לו יעקב חי.

שאלתי את חמותי האם יהיה אפשר לקרוא לילד יעקב חי והיא אישרה, אבל ב"ה נולדה לנו בת. זה היה כל כך בסדר, שכאשר נולד לנו בן כעבור כמה בנות קראנו לנו יעקב.

בעגלה ובזמן קריב

עוד סיפר הרב אריאל אדרי: יש תופעה שהולכת ומתפשטת, שבבתי-כנסת בתפילת ליל שבת יש עגלות. רוצים לגמול חסד עם האישה, ואבות מביאים ילדים קטנים בעגלה. מידת רבי יהושע בן חנניה, "אשרי יולדו".

פעם אמרתי בשיעור בשכונה את דברי השל"ה, המשנה ברורה, החיי אדם והבן איש חי, שלא להביא ילדים קטנים לבית הכנסת כשהם בגיל שעלולים להפריע, וקל וחומר לא עגלות. קם יהודי אחד ואמר בעדינות שנדמה לו שהרב אליהו מעודד את זה שיביאו עגלות לבית הכנסת. מישהו אחר אמר שהוא זוכר שבבית הכנסת של הרב אליהו יש עגלות.

אמרתי ליהודי הזה שילך להתפלל ותיקין אצל הרב וישאל אותו אם כך הוא. אם הוא מלמד זכות על זה, נבטל את דעתנו למרות שזה בניגוד לפוסקים האחרים. הלך אפוא אותו יהודי ובידו פתק לרב בזו הלשון: רב השכונה שלנו, הרב אריאל אדרי, אמר בשיעור לא להביא עגלות לבית הכנסת, מה דעת הרב? הרב כתב לו: כל רב רשאי לפסוק במקומו לפי מה שזכה ללמוד תורה, ואין רשות לאף רב אחר להתערב. אותו אדם לא הרפה וכתב: הרב שואל מה דעת הרב. על כך השיב הרב: אבל אם הרב שואל, אז אם זה מפריע, שלא יכניסו את העגלות.

התשובה הזאת היא מופלאה. כלומר, הרב מעודד שיכניסו לבית הכנסת ילדים, למרות שהם בוכים. אבל כיוון שאמרתי שלא, הוא אומר שאם זה מפריע אז הרב צודק. אמר לי אותו אדם שהוא היה צריך להילחם ולהדגיש שאני שואל, ורק אז הרב הסכים לענות. וגם אז לא ענה בצורה חותכת, כדי שלא יהיה סותר את דבריי.

שֵדים ורוח טובה

הרב יהודה מוצפי, שהיה משמשו של הרב זצ"ל, מספר על הרב ומחייך. הוא נזכר ברוח הטובה שהייתה לרב, גם בשעות של עומס בקבלת הקהל, ואיך היה מקבל דברים בנחת ועם חיוך.

מספר הרב מוצפי: יום אחד נכנסה ללשכה אישה נסערת מאוד ואמרה שיש לה שֵדים. לא יודע מנין לקחתי את האומץ, אבל ראיתי שהרב עמוס מאוד, ורציתי להקל מעליו. אמרתי אפוא לאותה אישה שתעמוד ליד ארון הקודש, והתחלתי לתת לה הוראות מה לעשות כדי להוציא את השֵדים, כאילו יש לי מושג בדבר. כעבור כמה דקות אותה אישה יצאה מהלשכה כמו חדשה, השֵדים עזבו אותה והלכו להם. לאחר שיצאה הרב הסתכל עלי מחויך ואמר: רבי יהודה, אתה יכול לפתוח קליניקה. הדברים נאמרו בחיוך, אבל הרגשתי שהוא רוצה לחזק אותי, שלא ארגיש לא בנוח מכך שהרשיתי לעצמי למלא את מקומו כביכול.

סיפור פשוט

יש לי סיפור פשוט על מרן הרב אליהו זצוק"ל. הסיפור הזה קרה לפני הרבה מאוד שנים. אבל אני כל כך אוהב אותו. הוא נותן לי כוח, ובכל פעם שאני נזכר בו הוא עושה לי טוב. אני לא כל כך זוכר אם הייתי דתי בתקופה ההיא או לא. הוזמנתי לתקן את דלת הכניסה בבניין שבו התגורר הרב אליהו. לפתע ראיתי את הרב מגיע ועולה לביתו. כמובן שהתרגשתי לראות אותו, רב כל כך גדול. אבל ההתרגשות הגדולה הייתה כמה דקות אחר כך.

פתאום הרב הופיע מולי עם בקבוק מים ושתייה, הניח לידי בפשטות ועלה חזרה לביתו. זה היה יום חם, והוא הרגיש את צימאוני למרות שלא אמרתי דבר. אחר כך הייתי צריך להיכנס לדירה של הרב על מנת להתקין שם לחצנים, ונוכחתי לדעת שבאותה שעה הרב היה בבית לבד.

המחווה הקטנה הזאת מרב חשוב כזה נגעה ללבי כל כך, שגם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, אני נזכר בה ומחייך. האמת היא שאני לא רק מחייך, למדתי ממנה מהו רב גדול. וגם אני מנסה לעשות כמותו. אמרתי לעצמי שגם אם אני לא יכול להיות רב גדול כמוהו, את המעשה הזה אני יכול לעשות, וכך אני משתדל להקשיב לצרכים של האנשים שסביבי גם אם הם לא מבקשים. להעניק להם, ולראות את החיוך עולה על פניהם. בזה אני ממשיך את הרב אליהו זצוק"ל.

שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה

סיפר חכם ישועה בן שושן, שפעם הרב זצ"ל היה בעצרת גדולה והיו שם הרבה אנשים שרצו ממנו ברכה. הם נקבצו סביבו, וחיכו שיברך אותם, כל אחד לפי עניינו. אמר להם הרב: כל אחד מכם יכול לברך גם הוא, והתפילה שלו נשמעת במרום. אתם תגידו את רצונותיכם ואני אגיד "אמן". כך הרב לא החזיק טובה לעצמו כלל וכלל והוא חשב שכל אחד מישראל באמת קרוב לה' יתברך ויכול לברך. כך הוא גם היה אומר לאנשים להתפלל בבית הכנסת בשעה שפותחים את ההיכל ולא לבא לרב ולומר לו את השם, כי כל אחד יכול להתפלל בשעת פתיחת ההיכל ולבקש ותפילתיו נשמעות.

ממשיך הרב בן שושן ומספר כי כך עמדו האנשים, כל אחד אמר לאיזו ברכה הוא זקוק ומהי תפילתו, והרב חיזק את הברכה ואמר "אמן". בכך רצה לומר להם הרב, שהקב"ה מקשיב לכל פה. שומע תפילת כל פה עמו ישראל ברחמים.

פתקא טבא

מספרת רות כוכב ממצפה-רמון: לפני כמה שנים הגיע הרב מרדכי אליהו זצ"ל לביקור בחברון. הייתי אז בת אולפנה בקריית-ארבע, והרב זצ"ל הגיע להעביר שיחה גם באולפנה שלנו.

כמה ימים לפני כן ראש האולפנה, הרב חיים זלינגר, אמר לנו שהרב יוכל לענות על שאלותינו בסוף השיחה, כך שמי שמעוניינת לשאול, שתכתוב את שאלתה על פתק, ואת כל הפתקים יעבירו לרב. לי הייתה שאלה שהטרידה אותי הרבה זמן בענייני חופש הבחירה ולגבי הגאולה העתידית. כתבתי פתק והעברתי לראש האולפנה.

הגיע היום שבו הרב מרדכי אליהו זצ"ל הגיע אלינו להעביר את השיחה. ההתרגשות הייתה גדולה, ויחד אתה הציפייה לתשובה של הרב. והנה מגיע שלב השאלות מהפתקים.. והרב פותח פתק אחר פתק ומשיב בסבלנות. אני מחכה לפתק שלי… וכלום. לא מגיע. פתאום התחילו לזרז את הרב והאיצו בו לסיים, כי הוא היה צריך להמשיך את הביקור בחברון.

ואני – מה עם השאלה שלי? האמת היא שהתאכזבתי. כל כך חיכיתי… לאחר כמה ימים ראש האולפנה נכנס באמצע השיעור, וברשמיות ובחיוך נתן לי מכתב ואמר בקול: "הגיע אלייך מכתב מהרב מרדכי אליהו".

חברותי הסתכלו עלי בתימהון ובשאלה. גם אני לא כל כך הבנתי. המורה, שהתרגשה גם היא, אפשרה לי לפתוח את המכתב כבר בשיעור. אחרי הכול לא בכל יום מקבלים מכתב אישי מהרב הראשי.

במכתב הזה נכתבה התשובה לשאלה ששאלתי כמה ימים קודם לכן. לפתק האחרון שנשאר.
התרגשתי כל כך.

הרב לא שכח, למרות שמהאולפנה הוא יצא להמשך הביקור שלו בחברון. ומן הסתם שאלו אותו אלפי פעמים את השאלה הזאת.. מה גם שאני בת אולפנה.. אחת מיני אלף.. למרות זאת.. את הפתק הקטן שלי הוא לא זרק.. הוא הכניס אותו לכיס ומצא גם זמן לאחר מכן לשבת ולכתוב תשובה.

הרגישות של הרב גם לאנשים הקטנים הפשוטים הדהימה אותי. הדהימה כל כך, שהסיפור הזה מלווה אותי מאז וכנראה ילווה אותי תמיד.

הרוצה לא להעליב – יעריב

סיפר הרב יצחק גזית: קרה והוחלט להוציא מודעות, "פשקווילים", על רב אחד שפסיקתו לא עלתה בקנה אחד עם הפסיקה המקובלת. המודעות האלה היו מנוסחות בלשון קשה, שהיה בה כדי לפגוע באותו רב. באו אל הרב מרדכי אליהו זצ"ל בבקשה שיצרף גם הוא את חתימתו. ואולם הרב, שידוע כי הייתה לו רגישות רבה לא לפגוע באנשים, בוודאי לא ברבנים, לא רצה לצרף את חתימתו סתם כך, שמא יתפרש שהוא נותן את הסכמתו למילים הקשות. על כן כתב הרב על אותו רב, שפסיקתו היא שונה מהפסיקה המקובלת.

לימים הוזמן הרב אליהו לכנס שהתקיים בבית-כנסת, כנס שהוזמנו אליו רבנים רבים וחשובים. הרב נכנס לבית-הכנסת והנה בכותל המזרח יושבים אותם רבנים חשובים, ואילו הרב שהוציאו עליו מודעות יושב בפינה אחרת של בית-הכנסת, לבדו, אין איש אתו. ראה הרב כך, הלך וישב ליד אותו רב. הגיעו אליו שליחים וביקשו ממנו שיכבד את המעמד וישב גם הוא במזרח, ואולם הרב השיב: נוח לי כאן, זה המקום שלי.

הרב מחל על כבודו וישב ליד אותו הרב – הכול כדי לא לבייש אותו. הכול מתוך הענווה הגדולה וקבלת כל אדם באשר הוא אדם.

צדיק גוזר

סיפר הרב ברוידא: בהגיע בננו לגיל שלוש עשינו לו "חלקה". כפי שהרב היה עושה בכל פעם שהיו באים אליו לעשות כך, הוא שאל האם יש מצלמה, כדי שתישאר לילד תמונה למזכרת. לרב הייתה סבלנות גדולה בעניין הזה, ואחרי שההורים היו מצלמים הוא היה שואל אם הם מרוצים מהתמונה, שכן אם לא הוא היה מציע לצלם שוב. הצטערנו מאוד, כי גילינו ששכחנו להביא מצלמה. אבל היה שם מישהו שהציל את המצב, נזכר שיש לו מצלמה במכונית, והלך והביא אותה וצילם את בננו עם הרב.

לימים גדל הילד, שמע על הרב זצ"ל ובא אלינו בטענה קשה: מדוע לא הכרתם לי את הרב? מדוע לא לקחתם אותי אליו? הוא כעס כל כך, עד שבמשך שלושה ימים סירב ללכת לתלמוד תורה. בתחילה היינו נבוכים, וכי איך נוכיח לילד שדווקא כן לקחנו אותו לרב להתברך? לא ידענו איך נצא מהמצב הזה, ואיך נחזיר את הילד ללימודיו. אלא שאז נזכרנו באותה תמונה. הבאנו אותה לילד שייווכח, ולשמחתו לא היה גבול.

אין כבודו מחול

מספר אלעזר אשרף: באחד מימי חול המועד הגעתי להתפלל בכותל המערבי, והנה אני רואה שלמקום הגיע הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, שהיה אז הרב הראשי לישראל. הרב היה לבוש בגלימה ובמצנפת, והקיף אותו קהל גדול. לפתע הגיע ברנש חצוף והעיף את המצנפת מעל ראשו של כבוד הרב. אני זוכר היטב את התמונה הזאת, כיוון שאני, כמו האנשים הרבים שהקיפו את הרב, נמלאנו כעס ואולי גם בושה גדולה מהמעשה הזה. אבל הרב נשאר שליו כשהיה, והחיוך שעל פניו אף התרחב.

מי שלא הכיר את הרב יתקשה להבין איך אפשר לחייך ברגע שכזה. אבל אנחנו ידענו שהרב הוא אוהב ישראל. גם אם מדובר בישראל חצוף ופושע. אלא שנראה שבשמים לא מוחלים בקלות רבה כזאת על ביזיון שכזה, שכן ביציאת אותו אדם מרחבת הכותל הוא נפל ונחבל ומיד הזמינו אמבולנס שפינה אותו מרחבת הכותל.

ענווה של גדול בישראל

לפני שנים, כשהרב היה הרב הראשי, היינו בעלי ואני בדיון משפטי, מול גורם רפואי, בבית הדין הרבני בתל-אביב. לפתע הופסק הדיון. הרבנים התנצלו ואמרו שהראשון לציון הגיע, ואנו התבקשנו לחכות מעט בחוץ.

הרב התקרב עם הפמליה המלווה אותו בכבוד גדול. אני עמדתי בצד ליד הקיר. הייתי בהיריון מתקדם והרב ראה אותי. הוא פנה אליי, הביט בי בעיניו המאירות, חייך ואיחל לי: "שתהיה לך לידה בשעה קלה". אכן הלידה הזו הייתה הקלה ביותר שחוויתי, אבל מה שריגש אותי הייתה תשומת הלב של הרב הדגול לאישה אלמונית העומדת במסדרון הרבנות.

וירד משה מן ההר אל העם

סיפר הרב יוסף מוגרבי, ראש מוסדות "תפארת בנים" בחולון: פעם הייתה עלי מחלוקת בחולון והייתה סערה גדולה. אשתי הייתה עצובה, וכל המפעל לקירוב יהודים והחזקת תורה היה בסכנה. הרב זצ"ל שמע על כך ובא אלי לחולון לעצרת לחיזוק התורה. ברוך ה', העצרת הייתה גדולה וברוב עם. בית הכנסת היה מלא מפה לפה.

העצרת הסתיימה בשעה מאוחרת והרב יצא לדרכו לירושלים. והנה הוא מתקשר אלי ואומר: זה טוב ויפה שחיזקתי אותך, אבל מה עם אשתך? האם היא הייתה בעצרת? אמרתי לו שעזרת הנשים הייתה מלאה בגברים, בגלל חוסר מקום, ולכן היא לא הייתה. אמר לי הרב שהוא חוזר לחולון לעלות לביתי על מנת לחזק את אשתי. הרגשתי נבוך ואמרתי: אין צורך. אבל הוא כבר הורה לנהג שלו לסובב את הרכב והודיע לי שהוא בדרך.

מיהרתי הביתה עם כל התלמידים. הרב עלה אל הבית, נכנס לסלון ושר ורקד עם כל התלמידים "על בית זה ויושבהו תהיה ברכת אליהו". אחרי רבע שעה הוא שאל אותי: האם יצאתי ידי חובה? לא הבנתי את שאלתו. וכי איזו חובה יש כאן? הוא חזר ושאל: האם אשתך שמחה? אמרתי לו שבוודאי שהיא שמחה, אבל הוא לא הסתפק בזה וביקש שאבדוק. הלכתי לאשתי ושאלתי אותה אם היא שמחה. אני חושב שהיא הייתה יותר שמחה מהיום שבו הרב זצ"ל חיתן אותנו. רק אחר כך הוא הרשה לעצמו לעזוב את חולון ולנסוע לביתו.

באים לאכול אצל אימא

מספר הרב חיים בן-שושן: יש סיפור שהרב זצ"ל היה מספר אותו, תוך כדי שהוא צוחק. וכך סיפר: מדי פעם בפעם כשהייתי מגיע לציון של רחל אמנו, ראיתי שם אדם שיושב ואוכל פיתה עם זעתר. אנשים סביבו בוכים ומתפללים, והוא יושב ואוכל. פעם פניתי אליו ושאלתי אותו לפשר העניין. השיב לי אותו אדם: כל האנשים באים לכאן, לציון של אימא, ובוכים ובוכים. אני רוצה לשמח את אימא, ואימא שמחה כשהיא רואה את הבנים שלה אוכלים. אז אני אוכל, כדי שאימא תשמח. השבתי לו: אם ככה, תאכל שתי פיתות עם זעתר.

 

 

יִרְאַת חֵטְא


רוח קדושה

הרב יצחק ברדא, ראש ישיבת "יצחק ירנן" באשקלון, סיפר על מעשה שהיה בצעירותו של הרב זצ"ל. הוא הוזמן לחנוכת בית של תלמיד חכם גדול, והיו שם גדולי ישראל. ביניהם הבבא סאלי והרב עובדיה יוסף זצוק"ל ותלמידי חכמים נוספים אחרים. כשנכנס הרב זצ"ל, קם הרב עובדיה מלפניו מלוא קומתו. ראו כך כולם וקמו גם הם אחריו.

כשהתיישב על מקומו הביאו לו כוס מים, והוא סימן בידיו שאינו רוצה לשתות. כאשר פנה אליו מישהו ושאל בלחש למה אינו שותה, אמר לו הרב: הכוס הזאת לא טבולה. התפלא השומע, רוקן את הכוס ולקח אותה לבבא סאלי. אמר להם הבבא סאלי: לכו תטבילו את הכוסות. ביררו את העניין והתברר שאחד האנשים ראה שיש ריבוי אנשים והביא כוסות שלא הוטבלו. ומרוב שהיה הרב זהיר בקלה כבחמורה, לא נתנו לו מן השמים לטעות בדבר זה שנזהר בו כל ימיו.

ברכת הבנות

סיפר רב בית-ספר בבית-שאן: זכינו והגענו עם כיתה של בנות למסיבת סידור אצל הרב זצ"ל. הרב כיבד אותנו מאוד וקיבל את הילדות במאור פנים גדול. שמתי בפני הרב ערמת סידורים, והוא היה אמור לחלק אותן לבנות. הרב פתח את אחד הסידורים והחל לעלעל בו, ועל פניו ניכר שלא נחה דעתו. לא ידעתי אז מה העניין, אבל שמתי לב שהרב אינו אומר דבר, כדי לא לקלקל את המסיבה, והמשיך לחלק את הסידורים במאור פנים.

אחרי הטקס ניגשתי אל הרב ושאלתי אותו מה העניין. הרב השיב לי: שמתי לב שבסידורים האלה אין ברכות, לא ב"ברוך שאמר", לא ב"ישתבח" וכדומה. אני מבין שאלה סידורים מיוחדים לבנות. מדוע ייגרע חלקן? מדוע שלא יתפללו את התפילה כולה, כמו הבנים? בנות צריכות להתפלל את התפילה מתחילה ועד סוף.

האמת שהייתי קצת נבוך. לתומי חשבתי שכך היא ההלכה בעדות ספרד, שנשים לא מברכות ברכות מסוימות בתפילה. שאלתי את הרב מה לעשות כעת, והרב השיב: מה שעשיתם עשיתם, אבל מעכשיו תדאגו שלבנות יהיו סידורים כמו של בנים. שהן ירגישו שנותנים להן כבוד וחשיבות. זאת הייתה דרכו של הרב, והאמת והשלום אהבו.

מידות טובות

מספרת פנינה מרציאנו, מורה מבאר-שבע: אין ספק שסיפורי חז"ל בכלל והסיפורים על הרב בפרט, משפיעים מאוד על התנהגות המבוגרים ועל חינוך הילדים, בונים קומה על קומה וסוללים דרך במסילה הסלולה במסילת ישרים. בכדי שנלך בדרך טובים ואורחות צדיקים נשמור. יש פעמים שאנו לא רואים את ההשפעה ויש פעמים שאנו רואים אותה.

בספר "אביהם של ישראל לילדי ישראל" מסופר שהרב זצ"ל הבחין באחת הפעמים שבביתה של הרבנית שמחה יש משקל. בימים ההם לא בכל בית החזיקו משקל, והסבתא לא הייתה בעלת אמצעים שתוכל לרכוש לעצמה דברים שאין היא זקוקה להם. כששאל אותה הרב לשם מה היא זקוקה למשקל, השיבה הרבנית שמחה: "לפעמים אינני מסוגלת לאכול הרבה, וסעודתי קצובה למנות קטנות, בכדי לדעת אם אכלתי כזית או כביצה והתחייבתי בברכה אחרונה, רכשתי את המשקל".

לכאורה סיפור פשוט. אבל אצלנו בבית-הספר הסיפור הזה עשה פירות בלימוד ההלכה לגבי מה זה "כזית" ומה זה "כביצה", ולגבי מאכלים שונים וברכתם הראשונה והאחרונה. לצורך הלימוד הבאנו משקל לכיתה, הדגמנו סוגי מאכלים וראינו באיזה משקל מתחייב סוג מזון מסוים בברכה אחרונה. שאלנו מהם התנאים לברכה אחרונה, והילדים גם הגיעו לתשובה שאם עובר זמן מסוים מתחילת האכילה עשויים לפספס את הברכה. דיברנו על זמן האכילה, ועל כמה חשוב שלא לדבר באמצע בכדי לא לאבד את הרצף לברכה האחרונה.

אבל לא רק הילדים למדו מן הסיפור הזה. הסיפור על המשקל בבית הסבתא הושמע גם בשיעור נשים. אל השיעור הובא משקל ובעזרתו למדנו והדגמנו מתי אפשר לברך ברכת המזון. הנשים החלו לשים לב שיש פעמים שברכתן היא לבטלה, מפני שלעתים אינן אוכלות ברצף, בסעודות שבת למשל, או שלעתים הן אינן מודעות לכמות הנצרכת לברכה אחרונה. סיפור זה הביא את ציבור הנשים לרכישת משקל למטבחן הפרטי, בכדי לקיים את ההלכה כראוי.

בנוסף לכך, אנחנו זוכים ללמוד עם התלמידים את הספר "מסילת ישרים", וההשראה היא הספרים "אביהם של ישראל" שהסיפורים בו ערוכים לפי סדר הפרקים ב"מסילת ישרים". כך אנחנו לומדים על מידה כלשהי, ומביאים סיפורים מספרי הרב. יהי רצון שזכות הרב תמשיך ללוות אותנו ולשמש לנו מגדל אור וכיוון למידות טובות ומתוקנות ולקיום ההלכה בשלמותה וכתיקונה.

טרף למהדרין

סיפר הרב זצ"ל: לפני למעלה מעשרים שנה התקשר אלי יהודי בחצות לילה ואמר לי שהוא חייב להגיע אלי מיד. הוא הגיע לביתי וסיפר שיש לו דרכון אמריקאי, וכעת הוא אמור לטוס לצרפת, ומשם לרוסיה. באשר למטרת נסיעתו, הוא סיפר שיש בסיביר אסיר יהודי בעל תשובה, שהחליט לא לאכול את האוכל הלא-כשר המוגש לו. הממונים עליו אמרו לו שאם לא יאכל, ישלחו אותו למקום מרוחק יותר, ששם "כל באיה לא ישובון". היהודי אמר שהוא חייב לנסוע לרוסיה, אל אותו אסיר, כדי לשכנעו לאכול. אמרתי לו שיגיד לאותו יהודי שלא רק מותר או מצווה לאכול, אלא חובה עליו לאכול, כדי לחזק את גופו. אולם אחרי שיאכל את האוכל, יביע שאט נפש ממנו. לאכול חובה עליו, אך לא ייהנה מהאוכל.

כשהגיע היהודי לאותו אסיר, סיפר לו שרב פלוני אלמוני פסק שחובה עליו לאכול כדי להתחזק, שהרי אם לא יאכל ישלחו אותו למקום רחוק, ויש בדבר משום פיקוח נפש. בתחילה אמר האסיר כי הוא אינו מאמין שיש רב שיתיר אכילת טרף, ולבסוף השתכנע והחל לאכול.

לימים, הגיע היהודי הזה ארצה. באחד הכנסים בשבת "שובה" עמדתי ודרשתי, והנה אותו יהודי התיישב לשמוע את הדרשה. בין היתר דיברתי על הצורך להיזהר מתולעים כשאוכלים פירות. תאנה, למשל, צריכים לפתוח ולבדוק לפני שאוכלים. כאשר סיימתי לדרוש עזבתי את המקום, וחלק מציבור השומעים ליווה אותי בדרכי לביתי. אותו יהודי הצטרף לצעוד מאחורינו. כיוון שהוא לא היה מוכר לי, הוא עורר בי תשומת לב. לא הבנתי מדוע הוא עוקב אחרינו. כאשר הבחנתי שהוא הולך אחרי כל הזמן, פניתי אליו ושאלתי מה שמו ומה הוא עושה פה. היהודי השיב שהוא בא לשמוע דרשה מרב שאוסר לאכול תאנה עם תולעת, ומתיר לאכול בשר טרף. שאלתיו בתמיהה מי הוא הרב הזה, וכיצד ייתכן כדבר הזה. הוא השיב שאני התרתי לו לאכול בשר טרף. אני התרתי לך לאכול בשר טרף? השתוממתי, והוא סיפר לי ששלחתי אליו רב פלוני לסיביר. שאלתיו האם הוא יוסף מנדלביץ', והוא השיב בחיוב, והוסיף שאומנם הוא אכל שם טרף, אך כמו שהוריתי לו, הוא נהג לירוק אחרי האכילה כביטוי לכך שהוא לא נהנה מאותה סעודה. אמרתי לו שהאכילה שלו שם בסיביר הייתה פיקוח נפש ומותרת. אבל בארץ ישראל, ארץ הקודש, אסור לאכול אפילו תולעת קטנה.

בן עלייה

זכיתי ללוות את הרב זצ"ל פעמים רבות בדרכו לבית הכנסת ובחזרה, וגם כשהיה הולך מדי פעם לבתי-כנסת אחרים היינו הולכים אחריו ומשתדלים לא להפסיד שום מילה שיצאה מפיו. פעם הלכנו לבית הכנסת "כתר אליהו" בשכונת גבעת שאול, ובדרך עברנו ליד דירה שקניתי בבית רב קומות. הראיתי לרב את הבניין, וסיפרתי לו שקניתי דירה בקומה האחרונה, קומה עשירית, ואני מבקש ממנו ברכה.

הרב שאל אותי: איך תעלו לבית בשבת? מן הסתם יש פה מעלית שבת, אבל היא לזקנים ולחולים. הייתי מעט נבוך, לא חשבתי על זה, אבל בתשובה ביקשתי מהרב שיברך אותי ואת בני ביתי שלא נהיה חולים ולא נזדקק למעלית שבת. הרב שמח על הבקשה המיוחדת וברך אותי, וברוך ה' כבר 15 שנה בני ביתי ואני עולים לקומה העשירית, ובכל קומה זוכרים את ברכתו המיוחדת של הרב זצוק"ל.

ביומן תיתן שכרן

מספרת מינה יהודית גוברי: כשהייתי ילדה, הורי אימצו תינוקת עיוורת שננטשה בבית החולים וצירפו אותה למשפחתנו הגדולה. בעת שהם אימצו את התינוקת, אמי, חביבה צחור, הייתה בהריון בחודש השביעי עם אחי השמיני. לאחר מכן הסתבר שהתינוקת פגועה מאוד. אילמת, פגועת מוח וסיעודית. כיום אותה תינוקת מאומצת היא אישה בת 42, ועד היום היא גרה עם אמי שתחיה.

הורי גם הקימו בקריית-ארבע מרכז להתפתחות הילד שמטפל בילדים שנפגעו כמו האישה הזאת, וכמו שכולנו יודעים מרכז כזה נסמך על תרומות של אנשים שלפעמים מגיעות ולפעמים לא מגיעות, ופעם נקלענו לקשיים כלכליים ולא יכולנו לשלם משכורות לצוות המטפלות המסור. סכום הכסף שהיה חסר לנו לשם כך היה גדול מאוד, והמצוקה שלנו הייתה קשה מנשוא. איך נשיג את הכסף הזה? ומה על המטפלות הללו, שממתינות לשכר שמגיע להן?

לפתע עלתה מחשבה בראשי לבקש ברכה מהרב מרדכי אליהו. הרי לא פעם פנינו אליו לדברים שונים, וראינו ישועות. ניסחנו אפוא פנייה המסבירה את הבעיה ושלחתי את הפקס למספר שהיה בידי. כמובן שלא פיללתי לתשובה מיידית, כי הנוהל היה שלאחר שליחת הפקס מתקשרים לדבר עם מי שנמצא במשרד כדי לבדוק אם הרב כבר ענה, ייעץ או בירך. אבל באופן מוזר מאוד, מיד אחרי שליחת הפקס פשוט נרגעתי. חשבתי על כך שזה מצחיק, הרי לא קיבלתי עדיין תשובה. אבל מתברר שהלב מרגיש את מה שהראש עדיין לא יודע.

אני כותבת שנרגעתי, אבל יחד עם זה עדיין הייתה בי חולשת הדעת – איך נארגן את התשלום? אבל מצד שני הרגשתי שאת ההשתדלות שלי עשיתי, וה' יעזור. אמי ואני החלטנו להתארגן וללכת הביתה. נתמודד כבר מחר.

עוד אנו מארגנות את המשרד לסגירה, ולפתע נכנסה אישה שאנחנו מכירות מקריית-ארבע, ממהרת מאד ואומרת: פגשתי מישהי שביקשה ממני לתת לכם תרומה לפרויקט, אבל היא עצמה לא יכלה להגיע אליכם ואני מאד ממהרת, אז בבקשה.

שמחנו מאוד על התרומה הלא צפויה, אבל עוד לא הבנו עד כמה. עוד בטרם פתחנו את המעטפה, ביקשנו מאותה אישה שתאמר לנו מה שמה של התורמת, שנוכל לשלוח לה קבלה ומכתב תודה.

אבל אותה אישה הייתה נבוכה מעט: האמת היא שאני לא יודעת מה שמה. לא חשבתי לשאול, והיא לא ביקשה דבר. אמרה והלכה.

היינו מאוד מופתעות, אבל כשפתחנו את המעטפה נאלמנו דום. במעטפה היו מונחים שטרות כסף במזומן. בדיוק הסכום החסר שאותו ציינו בפקס שהועבר אל הרב זצ"ל. ויהי לפלא.

למחרת קיבלו המטפלות את שכרן על עמלן בדיוק בזמן. הרב דאג לכך שלא נלין את שכרן. זכותו תגן עלינו .

נקודת האמת ונקודת השלום

סיפר הרב אריאל אדרי, רב שכונת הר חומה בירושלים: פעם שאלתי את הרב זצ"ל על דבר שכל רב מתלבט בו, מה קורה לאדם שהוא בעל תשובה ואתה יודע שיכול להיות שאם תגלה לו את כל ההלכות, הוא לא יצליח לקיים אותן.

הרב השיב שהדבר החשוב ביותר הוא לא לשקר, שלא תהיה הווה אמינה שמה שאמרת לו זה הכול. תאמר לו: יש עוד הרבה הלכות, ומה שאני אומר לך עכשיו זה רק חלק. אל תאמר שאלה ההלכות, ורק זה מה שצריך לעשות בשבת. כי הכי גרוע זה השקר. אדם שמתקרב לתורה ומצוות, לא צריך לשקר לו. אולי לא צריך לומר לו עכשיו את כל האמת, אבל הוא צריך לדעת שאומרים לו חלק מכל האמת.

כוחו של הידור מצווה

סיפר הרב יהודה מוצפי, משמשו של הרב זצ"ל: פעם אחת כשהרב היה מאושפז בבית-החולים, אדם בשם זיילר הביא ויסקי משובח בערב פסח ושאל מה לעשות אתו, כי הוא חמץ. אמרנו לו שהרב זצוק"ל לא היה אוהב שמוכרים חמץ של ממש לנוכרי, הצענו לו שישאיר את הוויסקי בבית החולים, ואנחנו נחלק אותו לאנשים שבאים לבקש ברכה. וכך עשינו. כשבאו אנשים שביקשו ברכה, מזגנו להם מהוויסקי הזה, הרב ברך והם ראו ישועות גדולות. עד ערב פסח הסתיים הבקבוק וכך ניצלנו מהצורך למכור חמץ של ממש.

להידור מצווה יש שכר, וכך יום אחד באו אלינו שתי אחיות שעובדות במסירות נפש בטיפול נמרץ וסיפרו כי הן רואות אנשים רבים שבאים לקבל ברכות, והן גם שומעות מהאנשים שהברכות מועילות, על כן הן רוצות מעט מהברכה של הרב.

אחת מהן סיפרה כי בנה הוא חולה במצב קריטי, וביקשה ברכה בעבורו. הבאנו מאותו הוויסקי לאותה אחות, הרב ברך עליו והיא חזרה אחר כך וסיפרה כי בנה פשוט יצא מחוליו אחרי שהיה חולה זמן רב. ואמר לה הרב זצוק"ל כי זה כוחה של מצווה, של כל מצווה.

זכר צדי"ק לברכה

הרב יצחק ברדא, ראש ישיבת "יצחק ירנן" באשקלון, סיפר סיפור שממנו אפשר להבין מהי יראת חטא ומהן מדרגות הקדושה שיכולות להיות בחיים של כל אחד ואחד. פעם הרב בא לנחם משפחה שבניה היו כולם רבנים וראשי ישיבות ואמר להם שאביהם היה צדיק. אמרו לו: רבנו, אולי כבודו לא הכיר את אבינו, אבל הוא היה איש פשוט שעובד למחייתו. לא עוסק בתורה ובוודאי לא בהפצת תורה.

אמר להם הרב זצ"ל: וכי לחינם כולכם תלמידי חכמים? ועוד, אמרו לי, האם אביכם זצ"ל היה מקפיד לברך כל יום מאה ברכות? אמרו לו: כן, היה מקפיד שיהיו לו כל יום מאה ברכות. המשיך הרב ושאל: האם אביכם היה מקפיד להתפלל במניין כל יום, להשלים ארבע "קדושות"? אמרו לו שלא הייתה תפילה שהפסיד במניין, והיה מקפיד להגיע מוקדם שלא להפסיד עשרה קדישים או תשעים אמנים. אמר להם כי על-פי האר"י ז"ל הוא צדיק. שראשי תיבות של צדי"ק זה תשעים אמנים, ארבע קדושות, עשרה קדישים ומאה ברכות.

 

 

קְדֻשָּׁה


תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר סַדָאם חוּסֵין

מספר הרב שאול דמרי: הימים היו מלחמת המפרץ, ימים של פחד ואימה. הטילים הגיעו למרכז הארץ, והאיומים של סדאם חוסיין נשמעו קרובים מתמיד. באותה תקופה הייתי מנהל המקומות הקדושים, והנה מתקשר אלי הרב זצ"ל ובפיו בקשה, שלקראת ז' באדר נכין את המקווה שבציונו של רבי שמעון בר-יוחאי זיע"א, שכן הוא מתכוון להגיע למקום עם קבוצה של מקובלים כדי שיחד ייכנסו למערה על מנת "לשנות את מוחו של סדאם חוסיין".

התרגשתי מאוד מהטלפון הזה. הבנתי שאני שותף למשהו גדול במיוחד, שקשור להצלת עם ישראל. ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעתי למלכות. הגעתי למקום ללא שהות, ודאגתי שהמקווה יהיה נקי.

בליל ז' באדר הגיע למקום מיניבוס וממנו ירד הרב זצ"ל עם עוד עשרה מקובלים, כולם לבושים חלוקים, כולם עם נרות שחורים מחרס ועם חתיכת קלף, שעליו יכתבו את שמו של סדאם חוסיין לקיים בו "מחה תמחה את זכר עמלק". הם ביקשו שאפתח להם את המערה מצדה האחורי, שם יש שער נעול ולא נותנים לאף אחד להיכנס דרכו. עמדתי שם נרגש כולי, כשראיתי איך השיירה הקדושה הזאת מדליקה את הנרות ונכנסת בעד השער הזה.

באותו הזמן הגיע למקום כתב טלוויזיה, שבדרך לא דרך ראה את מה שקורה שם וביקש להיכנס עם המקובלים ולצלם במקום. אמרתי לו שלא יתקרב למקום, כי אפילו גדולי הרבנים לא נכנסים, אלה מקובלים מיוחדים. אף אחד לא יכול להיכנס למערה של רבי שמעון בר יוחאי. אבל הוא אמר שהוא לא מתכוון לוותר על זה, מדובר בזמן שהוא "פריים טיים", שמספר הצופים בטלוויזיה הוא גדול במיוחד. וכך, תוך כדי דבריו, הוא התקרב לפתח המערה. לפתע נשמע קול פיצוץ אדיר. המצלמה שהייתה על כתפיו התפרקה לחלוטין, והוא נפגע כך שנזקק להגיע לבית-החולים "זיו" בצפת. קיבלתי הוכחה נוספת לכך שאין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים.

כאשר המקובלים, ובראשם הרב זצ"ל, יצאו מן המקום, הרב הרגיע אותי ואמר: אל תדאג, זה נגמר. הוא המשיך ואמר: הפסוק (ישעיהו כו יט) אומר: "כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל". אל תקרא טַלֶּךָ כי אם טִיליך. ואכן, ירדו ט"ל, 39 טילים, וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל – וטיל אחד נפל על אחת ממדינות ערב וגרם למותם של אנשים רבים. אתה עוד תראה, המשיך הרב, בע"ה לפני פורים הכול יתבטל כלא היה. את סופו של הסיפור כולנו יודעים, איזה נס גלוי היה עם הטילים הללו.

מאז ועד היום, בליל ז' באדר אני נוסע לקברו של רשב"י ומקיים שם הילולא. ומה שקורה שם הוא פלא גדול, כי מגיע לשם קהל רב, כמו בל"ג בעומר. זכות משה רבנו זיע"א וזכות הרב זצ"ל וכל הצדיקים תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

תחנה לא סופית

מספר יוסף נחום: הסיפור הזה קרה ביום השלישי אחרי פטירת הרב זצ"ל. אני גר בנצרת עילית ומשתדל להיות פעיל בגרעין התורני בנצרת, להרבות תורה כמצות הרב אליהו זצ"ל ששלח תלמידים להרבות תורה ברחבי הארץ.

לא הספקתי להגיע להלוויה, ולכן מאוד רציתי להיות בציון של הרב, למרות שעדיין לא הוכנה המצבה. להתפלל שם, בין השאר גם על הזיווג שלי. נסעתי באוטובוס מעפולה לירושלים, וביקשתי מהנהג שיעצור לי בצומת סחרוב, כדי שאוכל ללכת משם ברגל לציון של הרב שנמצא בהר המנוחות. הנהג הסביר לי שאין תחנה במקום הזה, אין שם גם שוליים, לכן אצטרך לרדת במקום אחר ולחזור באוטובוס או ברגל את כל הדרך חזרה.

החלטתי לנצל את הזמן "בלכתך בדרך", והייתי שקוע בלימוד בספר כשהאוטובוס החל להתעייף בעליות לירושלים. במקום כלשהו האוטובוס נעצר מרוב עייפות וחום, ואני, שהייתי שקוע בלימודי, לא שמתי לב איפה נעצרנו. רק אחרי כמה דקות הרמתי את ראשי וראיתי שאנחנו נמצאים חמישה מטרים לפני גינות סחרוב, המקום שבו ביקשתי לרדת.

ניגשתי לנהג ושאלתי: האם אני יכול לרדת? הוא אמר: "בוודאי", והתנצל על כך שהאוטובוס נתקע בגלל שהיום יום חם והיו עליות וכו'. ירדתי, תוך כדי שאני אומר לעצמי: הרי בדיוק במקום הזה אני ביקשתי לרדת והנהג אמר שאי-אפשר. מיד אחר כך חשבתי לעצמי: אולי כל התקלה הזאת של האוטובוס היא בגלל שאני הולך לציון של הרב אליהו זצ"ל, שמורגל בניסים?

תוך כדי הליכתי המשכתי במחשבתי: אם כך, איזו הצדקה יש לכך שאני מרוויח וכולם סובלים? הייתי עדיין קרוב מאוד לאוטובוס, ובכל זאת רצתי אליו מהר, להגיד לנהג שיניע וייסע לדרכו. התקדמתי אליו, נפנפתי לו וסימנתי לו שיניע את האוטובוס וייסע, וראיתי שזה בדיוק מה שהוא עושה – מניע את האוטובוס ונוסע.

שלא תבינו לא נכון, אני לא איזה צדיק או משהו כזה. סתם בחור שלומד קצת תורה ומשתדל לעשות את מה שהרב אליהו מלמד אותנו, במיוחד בכל מה שקשור להפצת התורה וכו'. ובכל זאת – "תא חזי כמה תקיף חיליה דאילנא".

הרבה הרצלים

אחרי מלחמת ששת הימים, עת שוחררה בע"ה ירושלים והכותל המערבי, החליט הרה"ג שלמה גורן זצ"ל לחפש את כלי המקדש, ובעזרתו של רני ג'ונס הביא מכשירים ממכשירים שונים לגלות מנהרות מתחת להר הבית. בין השאר הם הביאו לשם מגלי מתכות רגישים ביותר, שהרי כלי הקודש היו עשויים זהב. והרבה זהב. במהלך העבודות האלה פנה הרב גורן לרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע"ה, על מנת שייקח חלק בחיפושים.

מספר הרב בורשטין, שהיה מקורב לרב זצוק"ל: כשסיפרתי על כך לרב, הוא נעצר, נעץ בי את מבטו ואמר לי: הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה (פרק ד) כי שלמה המלך החכם באדם "ידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה". החכם באדם בנה באופן שלא יוכלו למצוא אותו, ואתה, הרב מנחם בורשטין, תמצא?

הבנתי כי זה לא ביכולתי, וכמובן שהדברים הללו קצת ריפו את ידי. אחרי שבוע פגשתי את הרב בעניין אחר והוא שאל אותי איך מתקדמים החיפושים. אמרתי לו, שאחרי השיחה עם הרב הבנתי שאין מקום לחפש עוד את כלי המקדש. בשביל זה צריך חכמה כמו של שלמה, שבחכמתו הסתיר את המקום הזה.

אמר לי הרב: תמשיך. הכול זה ענין של סייעתא דשמיא. דע לך כי היו הרבה אנשים שחשבו כמו הרצל להביא את היהודים לארץ ישראל. וחלקם בוודאי היו גם מוכשרים ממנו. ובכל זאת הם לא הצליחו והוא הצליח. כל זה בגלל שהכול הוא עניין של סייעתא דשמיא שחלה על המעשה. כמו שהפסוק אומר: "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" (דברים פרק כד). אם כן, גם אתה תמשיך, ואם תזכה תשרה ברכה במעשה ידיך.

מסיים הרב בורשטין: אני לא זכיתי לכך אז, אבל אני מקווה שיבוא יום ותהיה עת רצון לגילוי כלי המקדש ולבניין הבית השלישי בקרוב. אמן.

הידור במצוות שמחת ילד

כשהייתי ילד בן 8 אבי ע"ה נהרג בתאונה טרגית, ועול הפרנסה הכבד נפל על כתפי אמי. המצב לא היה פשוט בכלל, אבל איכשהו שרדנו. הגעתי לגיל 13, אבל מה שזכור לי מחגיגת בר-המצווה שלי הוא חוויה עצובה. חגיגה בלי אבא שילווה אותי לקראת היום החשוב הזה וישמח בשמחתי.

והנה מתקרבים ובאים חגי תשרי. אמרתי לאמי שלמדנו בתלמוד תורה שלאחר גיל מצוות צריך ליטול את ארבעת המינים כהלכתם. אמי השיבה לי בכאב: בני יקירי, נראה לי שלא אוכל לתת לך כסף לקניית האתרוג, אנו נמצאים בתחילת חודש אלול. אני מציעה שתחסוך לך כסף מדמי הכיס שנתתי לך, וכן ממבצעי התהלים שאתה משתתף בהם, ובכסף הזה תקנה לך אתרוג.

במשך חודש וחצי אספתי פרוטה לפרוטה, עד שהגיעו ימי ערב סוכות. הלכתי עם "קופת החיסכון" שלי לשוק "מחנה יהודה" וקניתי אתרוג בקופסה סגורה וחתומה שכתוב עליה "מהודר". השמחה שלי לא ידעה גבול. אבל כשהגעתי הביתה ופתחתי את הקופסא, גיליתי שכנראה סידרו אותי. האתרוג לא היה כזה יפה. אבל לא ידעתי להחליט האם ייתכן שקניתי חתול בשק, או שפשוט אני לא יודע ובקי בהלכות האתרוג. החלטתי אפוא לעלות לביתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שגר בשכנות אלינו, ולשאול אותו האם האתרוג שקניתי מהודר.

הגעתי לביתו של הרב והגשתי לו את האתרוג. הרב עיין בו מכל צדדיו ואמר:
"כשר". שאלתי: הרב, האם זה לא מהודר? והרב חוזר ואומר: "כשר". נישקתי את ידו ויצאתי מהבית, ולבי כבד עלי. אבל עוד בטרם הספקתי לרדת במדרגות יצא אלי אחד מבני ביתו של הרב וקרא: סליחה, הרב מבקש שתשוב אליו.

חזרתי מיד אל הרב, והוא הביט בי בחיוך ואמר: בוא נעשה עסקת חליפין, תביא לי את האתרוג שלך, הכשר, ואני אביא לך את האתרוג שלי, המהודר.

ממש התביישתי. הדמעות ירדו על פני ואפילו לא עצרתי לנגב אותן. יצאתי מהבית של הרב עם אתרוג ששווה אולי למעלה מאלף שקלים.

למחרת, ביום הראשון של סוכות, קמתי להתפלל בנץ החמה עם הרב מרדכי אליהו. הסתכלתי עליו כאשר הוא הוציא את האתרוג ולא האמנתי. שפשפתי את עיני שוב ושוב, אבל זאת לא הייתה טעות, האתרוג שלי, זה הכשר, נמצא בידיים של הרב. הוא באמת החליף אתי.

באותו יום ראיתי מה היא התורה ומה הם תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם. הרב ידע שאהיה בתפילה הזאת, והיה לו חשוב שאראה שהחלפת האתרוגים לא הייתה סתמית, רק כדי לשמח אותי.

מהרב זצ"ל למדתי מה זו אהבת ישראל. הרב מרדכי אליהו, שידע יותר טוב מאתנו מהו אתרוג ומה כוונותיו, בחר לקיים מצוות אתרוג בהידור הכי גדול שרק אפשר, בהידור כזה שלא ניתן להשיג, הידור של שמחת ילד יהודי.

צדיק גוזר

סיפרה רחל בזק, נכדתו של הרב זצ"ל: פורים היה יום מיוחד מאוד אצל סבא זצ"ל. אנשים היו יוצאים ונכנסים, כולם מבקשים את קרבת הרב ואת ברכותיו. והרב, במאור פנים מיוחד, היה מברך את כולם, פיו מלא צחוק וברכות.

באחד מימי הפורים הגעתי אל סבא עם חמש חברות רווקות. ביקשתי ממנו שיגזור שיתחתנו, שהרי בפורים כל הפושט יד נותנים לו. סבא הניף את ידו ואמר: אני גוזר שתתחתנו כולכן כבר השנה. ואכן, במהלך השנה ראינו פלא גדול, החברות התחתנו בזו אחר זו, אבל לא כולן. אחת מהן עדיין ציפתה לישועתה.

בשנה שלאחר מכן, ביום הפורים, הגעתי אל הרב עם אותה חברה ואמרתי לסבא: בשנה שעברה גזרת על החברות שלי, אבל יש כאן אחת שהגזרה לא התקיימה בה. סבא הסתכל עלי וחייך, ואחר פנה אל חברתי: מה, את עושה לי בושות? תוך שנה את חייבת להתחתן! בפורים הבא כבר הגענו אל סבא להודות. כי במוצאי פורים התקיימה מסיבת האירוסין שלה עם בחיר לבה.

בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ

סיפר הרב חיים סויסה, מנהל מוסדות הרב אליהו: בשנת תשע"ב, יומיים בלבד לפני אזכרתו של הרב אליהו זצוק"ל, הגיע ערבי אל ציונו בהר המנוחות בירושלים וגנב מהמקום רכוש יקר ערך, שהוצב במקום לצורך האירוע המרכזי לציון שנתיים לפטירתו.

יום קודם לכן, בשעה 23:00, לאחר שסיימנו את אירוע הילדים בבית המדרש של הרב, הורדנו ציוד לקברו של הרב אליהו בהר המנוחות לצורך העצרת הצפויה להתקיים ביום למחרת. הנחנו במקום ציוד בשווי של אלפי שקלים. חשבנו שבשעה זו אף אחד לא יגיע לשם ולא ייגע בציוד, ובבוקר נארגן את הציוד. אבל בשעה מוקדמת בבוקר קיבלנו טלפון שהציוד נגנב.

יש מצלמת אבטחה שנמצאת על גג המבנה בהר המנוחות, וחשבנו שנוכל לגלות דרכה מי גנב את הציוד. כשהרצנו את הצילום, ראינו שבשעה 05:00 בבוקר נכנס פועל בן מיעוטים לכיוון הקבר של הרב, התעכב שם כעשרים דקות גנב מה שגנב ויצא משם עם כוס קפה ביד.

בדקנו אצל קבלני המצבות שנמצאות בהר המנוחות, ואחד מהם אמר לנו שהפועל הזה עובד אצלו ואם הוא גנב מהציון של הרב אליהו זצוק"ל כנראה שהרב הוא איש קדוש במיוחד. כיון שכבר היום הפועל הזה קיבל היום את עונשו. הוא סיפר לנו כי באותו בוקר אחרי הגניבה הגנב עבד אם מסור חשמלי והמסור עלה על האצבעות שלו קטע חלק מהם והוא עכשיו בניתוח בבית החולים הדסה עין כרם. מה שנקרא "ביומו תיתן שכרו".

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ

מספרת סיגלית חושן מאיתמר: הייתי בהיריון, כבר לא ממש צעירה, והנה אומרים לי הרופאים שמשהו עם העובר לא בסדר. הוא שוקל הרבה יותר ממה שאמור לשקול עובר בשבוע ה-38 להיריון, והראש שלו קטן. לכן המליצו לנו הרופאים להקדים את הלידה באמצעות זירוז ולקחת בחשבון שייתכן וייוולד לנו תינוק עם תסמונת דאון.

כמובן שהבשורות האלה גרמו אצלי לדַאוּן רציני. לא ידעתי את נפשי מצער. הגענו אל הרב זצ"ל, לבקש את ברכתו, והוא הרגיע אותנו ואמר שייוולד לנו תינוק בריא ושלם, ואין ממה לחשוש. אבל למרות ברכתו של הרב, ככל שהתקרבה הלידה הפחד שלי הלך וגדל, וכנראה שפחדתי כל כך, עד שסגרתי על העובר בצוואר. העובר המסכן כמעט ונחנק, וכדי להציל אותו, הרופא הכניס את ידו ומשך אותו בכוח. המשיכה הזאת כנראה הצילה את חייו, אבל גרמה לו לפריקה בכתף. כתוצאה מכך יד שמאל שלו הייתה רפויה והוא לא הזיז את ידו. הרופאים המליצו לעשות פיזיותרפיה, אבל הדבר לא הועיל, והתינוק הקטן עדיין לא הזיז את ידו.

הגענו שוב אל הרב זצ"ל, מצד אחד עם הודיה גדולה על כך שבננו נולד בריא, ולא כתחזית הרופאים, ומצד שני מבקשים שגם הפעם ברכתו תעזור וידו של בננו תבריא. הרב זצ"ל לא דיבר הרבה. הוא הביט בבננו במבט רגוע, נגע קלות בידו, והנה קרה נס – התינוק הקטן החל להזיז את היד כאילו מעולם לא הייתה לה בעיה.

לבננו קראנו חֶבֶר, שזה אחד משמותיו של משה רבנו, אשר עתיד לחבר בין עם ישראל לקב"ה. בדיוק כמו הרב זצ"ל, אביהם של ישראל, שחיבר בין ישראל לאביהם שבשמים. יהי זכרו ברוך.

צינור של עזרה

סיפרה הרבנית טובה אליהו: בשבת לזוגות של "בניין שלם" ניגשה אלי אישה וסיפרה לי שהיא ובעלה נשואים נישואים שניים. כאשר הם התחתנו, היא הייתה אלמנה במשך 12 שנה והוא במשך 10 חודשים. היא מספרת שבכל השנים הללו שהיא הייתה אלמנה, מי שליווה אותה היה הרב זצ"ל.

וכך היא מספרת: לפני שהתאלמנתי לא הייתי כלל בקשר עם הרב זצ"ל ולא נהגתי להתייעץ עמו. באחד הלילות חלמתי חלום, ובו אני עולה על צינור ארוך חלקלק מנירוסטה, שמשני צדדיו יש תהום, ואני מפחדת מאוד להחליק. אני מנסה להיאחז בצינור, והנה אני רואה את הרב מושיט לי את יד שמאל שלו ולוקח אותי עד הקצה של הצינור. משם כבר יכולתי לרדת לבד. במשך תקופה ארוכה הסתובבתי עם החלום הזה, אבל לא הבנתי מה פשרו.

אחרי שהתאלמנתי הקושי היה גדול, וייחלתי למישהו שאוכל להיעזר בו. או אז נזכרתי באותו חלום והבנתי שאולי פשר החלום הוא שמי שיכול לעזור לי בימים הקשים הללו הוא הרב אליהו זצ"ל. וכך, בכל פעם שהגעתי אל הרב או התקשרתי, הוא קיבל אותי מיד, כאילו אין עוד עשרות אנשים שמשחרים לפתחו. הוא תמיד נתן לי הרגשה שאני רצויה ולא מפריעה, וחזר ואמר שאני יכולה להתקשר אליו בכל שעה ולהתייעץ אתו בכל דבר ועניין. וכך זה נמשך לא יום ולא יומיים. 12 שנים.

כעבור כמה זמן התחלתי לקבל הצעות לשידוכים. היה בחור אלמן שהציעו לי אותו, ועוד בחור אחר שהתלבטתי בעניינו. כמובן, כמו בכל דבר אחר, שאלתי את הרב. הרב היה אז חולה והוא השיב לי: נראה לי שעדיף האלמן. היום האלמן הזה הוא בעלי, ואנחנו רואים ברכה רבה. אין לי ספק שהברכה הזאת קשורה לאותו ליווי של הרב, שממשיך ומלווה אותנו עד עצם היום הזה.

וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ

אחי התאום ואני חיים בזכות הרב מרדכי אליהו זצוק"ל. כשאמי הייתה עלינו בהיריון, אמרו לה הרופאים כי זהו היריון בסיכון גבוה ועל כן אין מנוס מלהפיל את שני העוברים. אמי מאוד לא רצתה להפיל, ובכך בעצם להרוג אותי ואת אחי, ולכן היא ביקשה מאבי שישאל את מרן הרב אליהו זצ"ל מה לעשות.

אבי הגיע אל הרב בוכה ונרגש מאוד, אבל הרב הרגיע אותו ואמר לו כי אין לו מה לחשוש והילדים יצאו בריאים ושלמים. כאשר אמי שמעה את הבשורה הטובה הזאת, היא שמחה ונרגעה קצת, אבל שמחתה לא ארכה ימים רבים. באחד הימים התקשרה האחות ואמרה לאמי כי הממצאים של הבדיקות הם חמורים יותר ממה שחשבו תחילה, ולכן עליה לבוא לבדיקות נוספות.

הבדיקות הנוספות אישרו את החשד שהיה לרופאים, כי שני העוברים נושאים מחלות רבות ומסוכנות ויש הכרח להפיל את שניהם מיד. אמי חזרה הביתה כשהיא בוכה מרוב צער. אבי רץ שוב לרב אליהו, לבקש ממנו עצה וברכה, אבל הרב ביטל את דברי הרופאים בהינף יד ואמר: תגיד לאשתך שאין לה מה לחשוש. ייוולדו לה שני בנים בריאים, יפים וחכמים.

דברי הרב הרגיעו את אמי, אבל הרופאים עשו בדיוק ההפך. הם אמרו לה שוב ושוב שהיא חסרת אחריות, ואם היא ממאנת להפיל את העוברים, עליה לחתום על מסמכים שהיא לוקחת את כל האחריות על כתפיה. הפעם אבי הלך אל הרב ביחד עם אמי, ושניהם שמעו מהרב כי אין להם שום סיבה לדאוג.

כך התנהלו הדברים במשך כל ההיריון, וככל שההיריון התקדם יותר, כך גדל גם הלחץ של הרופאים על אמי להפסיק אותו. אבל אמי דבקה בדברים של מרן הרב אליהו זצוק"ל ולא הסכימה להפיל את שני הילדים שלה. בחדר הלידה עמדו כמה רופאים הכן לקראת הלידה המסוכנת. והנה מגיע רגע הלידה ונולדנו אנחנו, שני ילדים בריאים, יפים ובוכים.

הרופאים עמדו שם תמהים מול שני הילדים הבריאים האלה, כשכל הבדיקות הראו את ההפך. או אז ניגש אחד הרופאים לאמי ושאל אותה בלחש: לאיזה רב הלכתם? אמי השיבה לו: לרב מרדכי אליהו. הרופא משך בכתפיו ואמר לה: תמיד הוא עושה לנו את זה.

אנרגיות של קדושה

סיפר הרב יצחק ברדא, ראש ישיבת "יצחק ירנן" באשקלון: הרב זצ"ל היה מרגיש את הקדושה. היום קוראים לזה "אנרגיות חיוביות". כשיש בית ספוג בקדושה, צומחים בו תלמידי חכמים. הרב זצ"ל היה אומר תמיד שצריך לטהר את האוויר של הרחוב. לומר בו דברי תורה. לומר בבית דברי תורה. על השולחן. כי זה משפיע על האנשים.

פעם היה זוג עשירים שהיו בתהליך של תשובה ושמעתי שבכוונתם להתגרש. קבעתי אתם פגישה, ובמהלכה הם אמרו לי כי אינם רוצים לשמוע על שלום בית כלל. ביקשתי מהם שנלך יחד אל ביתם ושם תהיה החתימה על הסכם הגירושין. נכנסתי אל הבית והרגשתי שחסרה שם קדושה. ביקשתי מהם שיחכו לי מחוץ לבית, הסתובבתי בבית הגדול שלהם ואמרתי את "אשת חיל" בניגון ובכוונה. אחרי שסיירתי בכל הבית הגדול וסיימתי שלוש פעמים את "אשת חיל" ביקשתי מהם להיכנס על מנת לחתום על הסכם הגירושים. פתאום התהפכו היוצרות והם לא היו בטוחים שהם רוצים להתגרש. לבסוף יצאנו עם הסכם שלום.

שאלתי אותם האם הם לא מתפלאים על עצמם שבתחילת רצו להתגרש ופתאום רוצים רק שלום, ולא ידעו להשיב. סיפרתי להם על הסגולה שעשיתי בביתם. התזתי "אשת חיל" על קירות הבית, כמו שמתיזים מי בושם, וזה השפיע עליהם. אמרתי להם שהם צריכים לעשות כן תמיד ושלום ביתם יישמר. כאשר סיפרתי אחר כך לרב זצ"ל מה למדתי ממנו ומה עשיתי, הנאתו הייתה מרובה.

השתייה כדת

סיפר הרב שמעון ביטון, מקהילת "דרכי אליהו" בבית-שאן: חנכנו בית מדרש על שם מרן הרב אליהו זצוק"ל בבית-שאן בר"ח ניסן, ולצורך האירוע סיכמתי עם אחד האולמות שיספק את הכיבוד ל-300 האורחים הצפויים. קיוויתי שבעלי האולם יהיו מוכנים לתרום את חלקם לאור אופיו של האירוע. והנה, כמה ימים לפני היום הגדול, אחרי מאמצים רבים ופניות חוזרות ונשנות לבעלי האולם, התברר לי למגינת לבי שהם לא יוכלו לספק את הכיבוד, ואני אנא אני בא.

תוך כדי נסיעה אני מתפלל לה', ומבקש שהדברים יסתדרו לכבודו של הרב. והנה עולה מחשבה בראשי על קייטרינג אחר שיש סיכוי כי ייתן את הכיבוד לחנוכת בית המדרש בהתראה קצרה. אחרי שיחה קצרה קיבלתי מייל מהם שהם מתחייבים לספק את הכול בתרומה.

ביום חנוכת בית המדרש הייתי צריך להביא שתיה ופניתי לאחת החנויות הגדולות וביקשתי לקנות שתייה ל-300 אנשים. המוכר הנהן בראשו כאומר, זאת כמות לא קטנה. אשתו, שעמדה בסמוך, שאלה לפתע: "עבור מה נדרשת השתייה?" השבתי לה שהיום אנחנו חונכים את בית המדרש ע"ש הרב זצוק"ל. מששמעה זאת אמרה: "אני מבקשת לתרום את השתייה, יש לי סיפור רציני עם הרב זצוק"ל". אני שומע את דבריה ומתחיל לשיר בלבי טוב להודות לה', ואז אומרת האישה: "לך לשלום, השתייה תגיע בזמן, מקוררת ובשפע"! יצאתי החוצה עם חיוך מאוזן לאוזן. תודה רבה לך רבש"ע, תודה רבה לך הרב אליהו!

מסע לנישואין

המסע שלי לחתונה ארך שנים רבות. וכמו בכל מסע, גם במסע הזה היו עליות וירידות וניסיתי דברים רבים ושונים כדי להגיע אל היעד. באחד מימי שישי אחר הצהריים נשאוני רגליי אל הציון של מרן הרב זצוק"ל. אני יודעת שאומרים לא להגיע לציון ביום שישי אחר חצות, אבל זה כנראה היה חזק ממני, ולא רק שהגעתי והתפללתי, אלא שבאותו יום הרגשתי את הנוכחות של הרב זצ"ל במקום יותר מתמיד, מרגיע אותי ואומר לי: את יכולה להמשיך להישאר כאן ולהתפלל.

נשארתי בציון הקדוש של הרב לבד, השבת עמדה ממש בפתח, ואני, שממש הרגשתי את הרב בהקיץ אומר לי לא לפחד ולהישאר בציון להתפלל, לא פחדתי והמשכתי להתפלל. הרגשתי ששערי שמים פתוחים ויש מי שמקשיב לי ושומע לי ורוצה בטובתי. וכך התפללתי גם על כל חברותי שיזכו להקים בית נאמן ולהיפקד.

כמו שכבר ציינתי, המסע שלי לחתונה היה ארוך מאוד. נפגשתי עם בחורים רבים, אבל פרט לעוגמת נפש גדולה ולאכזבות חוזרות ונשנות, לא יצא מזה דבר. הכול כך עד אותה התפילה. כי מיד בשבוע שאחרי התפילה הזו פגשתי את שאהבה נפשי, והיום, תודה לאל, אני נשואה בשמחה ובטוב לבב.

 

רוּחַ הַקֹּדֶשׁ


רוח הקודש עושה שלום בית

מספר מסעוד: השתדכתי עם בחורה בשם פרנציסקה ורציתי אותה מאוד, אבל השם שלה לא מצא חן בעיני הוריי, והם ביקשו שהיא תחליף את השם. דא עקא, ההורים שלה התנגדו מאוד ואמרו כי הם עומדים על כך שהבת שלהם לא תחליף את השם. הוויכוח ביניהם הלך והתלהט כל כך, עד שהשידוך כמעט בוטל.

אני הייתי נבוך מאוד. רציתי מאוד את פרנציסקה, אבל לא רציתי לפגוע בהוריי. מה לעשות? בייאושי הגעתי אל הרב אליהו זצ"ל, שיפתור לי את הבעיה. הרב הקשיב לסיפור ואמר: שמות לועזיים הם באמת לא מתאימים לעם ישראל, וגם לך יש שם שהוא לא בלשון הקודש. תציע להורים של הכלה לאפשר לה להחליף את שמה מפרנציסקה לאסתר, וגם אתה תחליף את השם שלך ממסעוד לחנניה.

מיד כשיצאתי מעם הרב, התקשרתי לאמה של פרנציסקה לומר לה מה שהרב אמר. האמת היא שחששתי מאוד שהם לא יסכימו לדברי הרב, אבל ידעתי שאני מוכרח לנסות. והנה, לא רק שהתבדיתי, אלא נכונה לי הפתעה גדולה. כשאמרתי לאם כי הרב אמר לקרוא לבת בשם אסתר, היא פרצה בבכי, ורק אחרי שנרגעה היא סיפרה לי כי באמת הם קראו לבתם אסתר בעת שנולדה. אבל אביה של הילדה התעקש לקרוא לה בשם פרנציסקה, שהוא שם של שחקנית גויה שבעלה העריץ מאוד.

האם המשיכה ואמרה: נפגעתי מאוד מכך שבעלי מעריץ שחקנית גויה וקורא לבתנו על שמה. אבל לא יכולתי לעמוד מולו. והנה בא הרב עם רוח הקודש שלו ומחזיר לה את שמה האמיתי. בוודאי שאני מסכימה.

אחרי הסיפור הזה מיד הלכתי להורי לשאול מהו השם חנניה שהרב הזכיר כי אני צריך להחליף אליו את שמי. וגם כאן הוכנה לי הפתעה. ההורים שלי אמרו לי: בוודאי, לרב שלך יש רוח הקודש. בברית המילה שלך קראנו לך בשני שמות, חנניה ומסעוד, ועכשיו שהרב אומר לקרוא לך חנניה, כך נקרא לך. ותבוא עליך ברכה. כך זכיתי לשלום בית אמיתי עם אשתי ועם ההורים שלה בזכות רוח הקודש של הרב אליהו זצוק"ל.

שינה טובה

מספרת אסתר כהן: כשש או שבע שנים לפני שהרב זצ"ל הלך לבית עולמו, הייתי לפני לידה וחששתי מאוד. ככל שהלידה התקרבה, הפחדים שלי הלכו וגדלו. מכיוון שהתגוררתי אז בצפון, והיה לי קשה להגיע במצבי לירושלים, חברתי פנתה אל הרב זצ"ל בשמי בבקשה שיברך אותי, וב"ה בזכות הברכה הגעתי אל הלידה רגועה וילדתי בן בריא ושלם.

חזרנו הביתה, אבל למרות שעל פניו לא הייתה סיבה לכך, התינוק הקטן כמעט ולא ישן. לא היו לי לא יום ולא לילה, והדבר הפך להיות קשה מנשוא, שכן ב"ה היו עוד ילדים בבית. בשלב מסוים הרגשתי שהכוחות פשוט עוזבים אותי. כל כך עוזבים אותי, עד שאני מאבדת חלילה את השפיות. בצר לי התחלתי להתפלל ולבכות: "אלוקים, בבקשה שהילד יירדם, אני רוצה לישון. אין לי כוח, אני מותשת". בכיתי כך דקות ארוכות, ותוך כדי הבכי שלי התינוק נרדם, ושנינו ישנו שינה שלווה וארוכה בפעם הראשונה מאז הלידה.

למחרת בצהריים התקשרה חברתי, שדרכה קיבלתי את הברכה מהרב זצ"ל, ושאלה: מה שלומך?? את בסדר? הרגשתי שזאת לא סתם התעניינות בשלומי, שכן קולה מלא דאגה. שאלתי מדוע היא שואלת, והיא השיבה: קרה משהו מוזר… העוזר של הרב התקשר הבוקר ואמר שהרב מבקש לדעת מה שלומך.

ההלם שלי היה גדול. שכן מלבד אותה ברכה שהרב ברך אותי לפני הלידה, מעולם לא זכיתי להיות אצלו. כאמור, אני גרה בצפון ומעולם לא פגשתי אותו. לא הבנתי איך ייתכן שהרב הרגיש את המצוקה שלי מהלילה הקודם וזכיתי לברכתו בפעם השנייה. מה שבטוח הוא, שהברכות היו טובות, ובעיקר מרגיעות. יהי זכרו ברוך.

ברכה כמו אוויר לנשימה

מספר ישראל ברמסון, חבר מועצת העיר חברון: אמי הרבנית הגיעה למצב שלא יכלה לנשום, לא עלינו, והגיעה לאשפוז. צילום שעשו לה במקום הראה שהריאות שלה מלאות באוויר, דבר שגורם לבצקת קשה, והרופאים אמרו שאין מנוס, חייבים לנתח. עד כדי כך היה המצב חמור, שהרופא ביקש להכניס אותה לחדר הניתוח באופן מיידי, ללא שהות כלל.

אבל מה שהרופא אומר לחוד, ומה שאמי אומרת זה לחוד. היא פנתה אלי ואמרה: אני רוצה שתתקשר לרב אליהו, אני רוצה לדעת אם לעשות את הניתוח. הרופא ששמע את אמי היה המום, אבל אני עשיתי כמצוות אמי ופניתי להתקשר לרב. הרבנית שתחיה השיבה שהרב לא נמצא, וביקשה שאתקשר בחצות הלילה. ואמי עדיין בשלה, בלי ברכת הרב היא לא מסכימה לעבור ניתוח, היא תמתין ללילה.

הרופא ניסה לשכנע אותה לעשות את הניתוח באופן מיידי, ואף אמר לה שלדעתו "צריך לעזוב את השטויות" ולעשות מה שצריך. אבל לא היה על מה לדבר. כשהגיעה שעת חצות הלילה התקשרתי שוב אל הרב ואמרתי לו את שמה של אמי. אני לא יודע מה בדיוק הרב עשה, אבל בסוף השיחה אמר לי הרב: אין צורך לעשות את הניתוח, זה יעבור והכול יהיה בסדר. הסברתי לרב שאמי לא יכולה לנשום, אבל הרב הרגיע אותי וחזר על הדברים: הכול יהיה בסדר.

חזרתי לאמי עם הבשורה של הרב, ולהפתעתי היא קיבלה את הדברים בלי כל פקפוק, למרות הקושי העצום שלה לנשום. הרופאים כנראה התייאשו מלשכנע אותה, והניחו לה לעשות כהבנתה. ובבוקר, והנה פלא. נשימתה חזרה להיות סדירה וטובה, והבצקת נעלמה כלא הייתה.

לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ

מספר ינון מגל: היה זה בימים שהייתי איש תקשורת. כעיתונאי סיקרתי לא מעט את המגזר הדתי-לאומי והגעתי לאירועים שונים שקשורים לארץ ישראל. באחד מהאירועים בחברון, כשהיינו בסמטת הגיבורים, שאלתי את ברוך מרזל אם הוא מכיר רב שיכול לברך אותי. אני לא ממש רגיל לדברים האלה, אבל כנראה שהרצון שלי להתחתן היה חזק מההרגל. ברוך קצת הופתע, אבל השיב לי מיד: בוודאי, הרב מרדכי אליהו. אני פונה אליו שוב ושוב, ובכל פעם מופתע עד כמה הברכות שלו מתקיימות. הרב נמצא היום בחברון, בביקור במערת המכפלה, אביא אותך אליו.

ברוך לא רק דיבר, כי אם מיד עשה. הוא הביא אותי אל הרב, הציג אותי בפניו וביקש שיברך אותי שאתחתן. הרב הסתכל אלי, הניף את ידו בתנועה נחרצת ואמר: עוד השנה אתה מתחתן! ואכן, לא עבר זמן רב ופגשתי את בחירת לבי, היום אֵם ילדיי. מאז הגעתי אל הרב בהזדמנויות שונות, וכאשר בני בכורי נולד הגעתי אליו לפני הברית להתייעץ אתו בעניין שם לבן. יהי זכרו ברוך.

הודו לה' כי טוב

סיפר הרב יוסף אליהו שליט"א: אחד האברכים בכולל סיפר לי כי אישה שנסעה ברכבו ראתה על הצג של הפלאפון שלו תמונה של הרב זצ"ל, ואמרה לו כי הרב הזה הציל את חייה. לשאלתו היא סיפרה כי היא גדלה בבית דתי, אחרי כמה שנים הידרדרה, עזבה את היהדות והדת ונסעה להודו.

פעם באה קרובת משפחתה אל הרב והביאה עמה רשימה של שמות לברכה. הרב עבר על השמות וברך, וכשהגיע לשמה של אותה אישה התעכב ואמר לקרובת משפחתה שתגיד להוריה שצריך להחליף לה את השם. אותה קרובת משפחה סיפרה את הדבר להורים, שגרים במרכז הארץ, אבל הם חשבו שאין בכך צורך, כי לבתם יש שם טוב. ליתר ביטחון הם שאלו את הרב שלהם מה לעשות, והוא בתשובה שלח אותם לרב בדחיפות.

כשהגיעו אל הרב זצ"ל הוא אמר להם: באמת השם של הבת הוא שם טוב. אבל יש איזשהו גוי שקילל אותה ועשה לה כישוף. הרב החל לתאר להם את צורתו של אותו איש, איך נראה, מה קומתו וכד'. אמר להם הרב: אם תשנו את שמה של הבת, הכישוף שלו ירד ממנה והיא תחלץ מקללתו ותחזור אליכם.

סיפרה אותה אישה: ההורים שלי חזרו הביתה, טיכסו ומצאו עצה להחזיר אותי לישראל למשך שבוע. כשהגעתי הושיבו אותי ושאלו אותי אם יש מישהו העונה לתיאור של הרב זצ"ל. התפלאתי, מנין הם יכולים לתאר מישהו שנמצא בהודו? אז סיפרו לי הורי את דברי הרב זצ"ל, וביקשו שאחליף את שמי. אמרתי בלבי, אם יש רב שיושב בירושלים ורואה בהודו, אני מסכימה לדבריו. החלפתי שם ומאז יצאה ממני כל התשוקה לטומאה. חזרתי לארץ, למדתי רפואה וכיום אני חיה עם משפחתי בסביבות ירושלים. הוא ממש הציל את חיי.

סיים הרב יוסף ואמר: הפלא פה הוא לא רוח הקודש. אנחנו מכירים אותה מהרבה מקומות. הפלא פה הוא תשומת הלב של הרב, האכפתיות שלו מכל אחד כשיש כל כך הרבה אנשים שמבקשים ברכות. הרי הרב היה יכול לעבור במהירות על השמות שברשימה, לברך ולשכוח ממנה. אבל האכפתיות שלו מכל יהודי היא הייתה העיקר.

לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן

הרבה שנים אשתי ואני לא זכינו לילדים. שנה אחת, בחג הסוכות, הגעתי אל סוכתו של הרב לבקש ברכה. הרב התבונן מעט ואמר לי: "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן". וכך היה. לא עברו כמה חודשים, והנה הלא יאומן קרה ואשתי בהיריון.

למותר לציין איזו התרגשות ושמחה הביא לנו ההיריון הזה, אחרי שנים רבות של ציפייה. הלידה הייתה בחול המועד סוכות בשנה שלאחר מכן. כשבדקנו את התאריך ראינו שאשתי ילדה בדיוק באותו יום שהרב אמר בו: "כעת חיה את חובקת בן". המילה "מועד" קיבלה אצלנו משמעות כפולה – גם לידה בחג, שהוא מועד, וגם לידה באותו זמן שהרב ציין. מדהים.

ברכה עם רושם

סיפרה אישה מיד-בנימין: רצינו לעבור דירה ומצאנו דירה שמתאימה מאוד לצרכים שלנו, בקנייה מיידית. אפשרות אחרת הייתה לקנות דירה שתהיה מוכנה רק שנה וחצי מאוחר יותר. התלבטנו מאוד בין שתיהן, אלא שלא היה לנו כסף לקנות את הדירה המועדפת עלינו, שהכניסה אליה מיידית, כי עדיין לא הצלחנו למכור את הדירה שברשותנו.

הקב"ה זימן לנו את ינון אליהו שיחיה, נכדו של הרב זצ"ל, ודרכו הגענו אל הרב ושטחנו בפניו את שאלתנו. הרב הקשיב ואמר: קנייה עכשיו. חשבנו שאולי לא הסברנו את עצמנו כמו שצריך, וחזרנו ואמרנו שהדירה עדיין לא נמכרה, אבל הרב חזר ואמר לנו: אל תדאגו, תחתמו על החוזה עכשיו. חתמנו על חוזה בלי שיש לנו כסף, רק מתוך אמונה שמה שהרב אומר הוא הכי נכון לנו. אבל כשחזרנו מהחתימה על החוזה חיכתה לנו הפתעה. ממש באותה שעה הגיע אלינו אדם שהחליט לקנות את הדירה. עד היום אנחנו נרגשים מהעובדה שברכת צדיק עושה רושם, ומרגישים שהברכה מלווה אותנו עד עכשיו.

דירה נאה מרחיבה דעתנו

מספרים בני זוג מירושלים: לפני כמה שנים רצינו לקנות דירה באזור בית-וגן בירושלים. ראינו דירה שמצאה חן בעינינו מאוד, אבל לא היה באפשרותנו לשלם את הסכום שדרשו בעבורה. הדירה מצאה חן בעינינו כל כך, שהחלטנו ללכת ולשאול את עצת הרב מרדכי אליהו זצ"ל. העלינו על דף את כל הנתונים, והנה זה פלא. הרב כתב לרכוש את הדירה, אבל נקב בסכום המדויק שאותו באמת יכולנו לשלם ואמר שנקנה את הדירה במחיר הזה.

לא הבנו כיצד ייתכן שבעלת הבית, שקודם לכן התעקשה מאוד לקבל את הסכום שדרשה, תתפשר על הסכום החדש. אבל הרב אמר, ואנחנו החלטנו לנסות. הגענו למשא-ומתן עם בעלת הבית והודענו לה מה הסכום שאותו נוכל לשלם. כמו שכבר הזכרנו, קודם לכן בעלת הבית לא הסכימה לשום פשרה, אבל עכשיו, אחרי ברכת הרב, קרה הנס והיא הסכימה מיד.

אין שאלה

מספר הרב שאול דמרי, לשעבר מנהל המקומות הקדושים: בשבת בר-המצווה של ישי שיחיה, בנו של הרב שמואל אליהו שליט"א, הרב זצ"ל היה חולה אבל הגיע לצפת לחגוג עם משפחתו. אחרי תפילת ותיקין ולפני הקידוש שנערך במקום, ניגש אל הרב זצ"ל הרב דוד לחיאני, הרב של בית-החולים, ואמר: כבוד הרב, יש לי שאלה מפרשת השבוע. להפתעת כולם הרב לא השיב לו כפי שהוא עושה בדרך כלל, אלא עצר אותו ואמר: לא עכשיו, אל תשאל. במקום לשמוע את שאלתו, הרב פנה אלי ואמר: חכם שאול, תגיד אתה דבר תורה.

הייתי קצת נבוך, מדוע הרב מבקש ממני לדבר? ולמה הוא לא נפנה לשמוע את שאלתו של הרב לחיאני? אבל אם הרב מבקש, אני לא מהרהר אחריו. לכן פתחתי ואמרתי: בזמן המפגש הראשון בין יהודה לבין יוסף, יוסף אומר ליהודה "מרגלים אתם", ויהודה משיב לו: "לא היו עבדיך מרגלים". כוונתו של יהודה הייתה: אני ואתה לא נהיה מרגלים ולא נוציא דיבת הארץ רעה, כי ממני יצא כלב בן יפונה, ממך יצא יהושע בן נון, ואלה שניים מתוך 12 המרגלים שלא הוציאו דיבת הארץ רעה. כלב בן יפונה הלך לחברון כדי לממש את הבטחתו של יהודה.

לאחר שסיימתי את דבריי, נפנה הרב זצ"ל לרב לחיאני ואמר: האם קיבלת תשובה לשאלה שלך? הרב לחיאני לא הצליח להסתיר את ההלם שגרמו לו דבריו של הרב והשיב: זה בדיוק מה שרציתי לשאול!

רואה המזוזות

מספר בני יעקובי: בראש חודש אדר תשס"ו, נסענו להתברך מפי מרן הרב זצ"ל. הגענו לתפילת מנחה בבית הכנסת "מגן אברהם", בו נהג הרב להתפלל מנחה וערבית. יחד עמנו היו יהודים רבים שהגיעו להתברך ולהתייעץ עם מרן הרב.

אחד האנשים שנכח במקום ביקש מהרב לבדוק מזוזה שהביא עמו. הרב הביט במזוזה בעינו החדה, ולפליאת כולם הוא ראה במזוזה דברים שאיש לא הבין מנין הרב יודע אותם. הרב הדריך את אותו אדם איך לנהוג עם התינוק הקטן שנמצא בבית, שיש לו בעיות כאלה ואחרות. השואל הנדהם אישר כי הבעיות הללו אכן קיימות וקיבל את הדברים. זה היה לפלא לכל מי שהיה שם, ובעינינו ראינו איך מתקיים הפסוק: "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך, למען ירבו ימיכם וימי בניכם". אמן.

ברכה חגיגית

רעייתי ואני זכינו להתחתן בשעה טובה. אולם לצערנו לא זכינו בזרע של קיימא. התחלנו בסדרת טיפולים, אולם גם לאחר שלושה או ארבעה טיפולי פוריות רעייתי לא הרתה, ואנחנו כבר נשואים קרוב לשש שנים. אי-אפשר לתאר במילים את הסבל והצער שיש לזוגות שאין להם ילדים. במיוחד כואב העניין כאשר הייתה לעתים הרגשה מהסביבה שזוגות שיש להם ילדים חוששים מאתנו ונמנעים לבוא אלינו עם ילדיהם, כדי שחלילה לא ייפגעו מהעין הרע שלנו.

בחג ראשון של פסח התארחנו אצל חמי עליו השלום, והוא הציע שלמחרת נלך לקבל ברכה מהרב מרדכי אליהו זצ"ל. אמנם כך עשינו, והגעתי עם מור חמי ז"ל לביתו של הרב זצ"ל. הבית היה גדוש באנשים שומעי לקחו של הרב. פניו של הרב היו מאירות כחמה, והוא דרש בענייני הפסח. לאחר כמה דקות ניגשנו אל הרב כדי לקבל ברכה, ולמרות החג ולמרות פניו המאירות של הרב, הייתי מאוד שבור ועצוב שאין לי עדיין ילדים.

כאשר הרב ראה אותי הוא לקח את ידי ולפת אותה בין שתי כפות ידיו ואמר לי בזה הלשון: "בספר שמות כתוב 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד', ועל כך אומר המדרש שכל אישה מישראל הייתה יולדת שישה בכרס אחת. לך אני מאחל שייוולדו לך לכל הפחות תאומים". בסיום הברכה ניסיתי לנשק את ידיו של הרב, אבל הוא לא נתן לי את ידו ואמר: "לך, אתה יותר מדי דואג".

כעבור כשנה וחצי עברנו טיפול פוריות נוסף בביה"ח "אסף הרופא", ונולדו לנו ב"ה תאומים, בן ובת. למותר לציין את השמחה ואת ההתרגשות שלנו, גם בעקבות הלידה וגם להיווכח עד כמה ברכת הרב מתקיימת בנו. אבל זה לא היה הסוף. כשהתאומים היו בני שנה ועשרה חודשים, אשתי ילדה בת נוספת בהריון טבעי. בכך התקיימה במלואה ברכתו של הרב "לך אני מאחל שתזכה לכל הפחות בתאומים".

זכותו של הרב זצ"ל, שהיה אוהב כל אחד מישראל ממש, תגן עלינו עד שנראה פניו בבוא גואל צדק אמן!

ברוך מתיר אסורים

מספר יעקב נאמן: הייתה לי צרכנייה גדולה בטלזסטון, וכמו בכל צרכנייה גם אצלי היו מועסקים פועלים רבים. באחד הימים התקשרו אלי מהשב"כ וביקשו ממני להעסיק מישהו שהוא מודיע שלהם. אמרתי להם שאני לא מעוניין להעסיק מודיע ערבי, אבל הם לא הרפו ממני ושלחו אלי את ראש המועצה שהסביר לי שזה לטובת עם ישראל.

הם תיקשרו אתי דרך אחיו של אותו ערבי מודיע, וכך הוא היה מועסק אצלי למען עם ישראל. אלא שבכל פעם הוא היה נתפס על-ידי המשטרה בעקבות פעילות שהוא עשה, המשטרה הייתה מגיעה אלי, והוא מצדו היה אומר שהוא לא עובד אצלי אלא רק מבקר לרגע. גם אני הייתי אומר כך, על-פי הנחיית השב"כ. אחר כך הייתי מתקשר לאחיו, והוא היה מתקשר לשב"כ כדי שידאגו שהמשטרה תשחרר אותו ותחזיר אותו לצרכנייה בניידת שלהם.

פעם הוא נתפס בערב פסח, בתקופה שהיא שיא הלחץ בעבודה בצרכנייה. אלא שכאשר נתפס הוא אמר שהוא עובד אצלי. המשטרה חקרה אותי, ואמרתי להם כמו תמיד שהוא לא עובד ורק בא לקנות. אבל המשטרה האמינה לו ולא לי, וכך מצאתי את עצמי עצור בתקופה הכי לחוצה בשנה.

לא חששתי, ידעתי כי יש עדים רבים שיודעים שהוא עובד של השב"כ, ביניהם ראש המועצה ואחיו של העצור וכד'. אלא שכל מי שהתקשרתי אליו כדי שיסייע לי פשוט לא ענה. כולם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, ולא הייתה לי כל אפשרות להוכיח שהוא עובד של השב"כ. אחרי שבוע של מעצר הביאו אותי להארכת מעצר, אבל לא היה לי אפילו בדל הוכחה שאני מהימן.

אחרי תקופת מעצר קצרה שוחררתי והוגש נגדי כתב אישום על העסקת שוהה בלתי חוקי. העונש הקבוע על כך בחוק הוא שמונה חודשי מאסר, והרגשתי שלא אסכים לשבת שמונה חודשים בכלא, גם אם מדובר בטובה שעשיתי למדינת ישראל.

הבנתי שהעדים לא נעלמו במקרה, מישהו הורה להם לא לענות לי. השב"כ החליט להתנער מהעצור הזה, ואני נפלתי בין הכיסאות. אני לא גיבור כזה גדול להיאבק עם גופים כל כך גדולים וחזקים ממני, אבל מכיוון שלא התאים לי לשבת שמונה חודשים בכלא, שכרתי עורך-דין יקר ומפולפל לסייע לי. הוא ישב על התיק ואמר לי: מצבך עגום, בוא נגיע לעסקת טיעון ותשב ארבעה חודשים.

לא הסכמתי. אמרתי בלבי: השב"כ בוודאי יושבים לי על הפלאפון שלי ומנטרלים כל טלפון שלי. מצאתי את אחיו של המודיע הערבי, עקבתי אחריו ועצרתי אותו במקום שבו אין קליטה של טלפונים. שם דיברתי אתו והקלטתי את השיחה שבה הוא מודה שאחיו היה סוכן מודיע של השב"כ, ובאופן קבוע הוא היה נתפס ומשוחרר על ידו.

את ההקלטה הזאת תמללתי והבאתי לבית המשפט, אבל העורך דין אמר שאין לי שום סיכוי מול המילה של השב"כ, שמכחיש כל קשר אלי או למודיע שלהם, וזו מילה נגד מילה. החלטתי אפוא ללכת לרב מרדכי אליהו זצוק"ל, לספר לו מה שקרה ולבקש את ברכתו. הרב הקשיב בקשב רב לכל הפרטים, כולל הצעתו של עורך הדין שלי לעסקת טיעון. האמת, די חששתי, לא ידעתי מה יאמר לי הרב. אבל החיוך שלו גרם לי להבין שהוא לא ממש מתרשם מהדברים האלה. הוא ביטל הכול ואמר לי" מחר תזוכה בדין. רק אל תשכח לעשות מסיבת הודיה.

למחרת הגעתי לבית המשפט רועד כולי. כנראה שהייתי קצת קטן אמונה, ועל אף דברי הרב לא האמנתי שאצא זכאי. עורך הדין שראה אותי מבוהל ביקש שאצא מבית המשפט, שלא אכשיל את המשפט, אבל נזכרתי בברכה של הרב ואמרתי: מעכשיו אהיה בוטח בעצמי. שמתי מול עיני את ברכתו של הרב זצוק"ל ונרגעתי. כשהתחיל המשפט שם העורך דין את תמליל השיחה עם אח המודיע לפני השופט, ומיד הוא זיכה אותי מכל אשמה.

חזרתי לרב אליהו וסיפרתי לו על הזיכוי. ביקשתי להודות לו. הרב שמח מאוד, ואמר לי: אתה מודה לי, אבל אתה יודע מה אתה חייב כעת. השבתי לו שכן, אני יודע, התחייבתי לעשות מסיבת הודיה, וכך אכן עשיתי. מסיבת ההודיה הייתה בהשתתפות בני משפחה וחברים, שלא ממש ידעו על מה אני מתכוון להודות, אבל באותו מעמד הם שמעו לראשונה את הסיפור המופלא הזה.

תשובה מתוקה כדבש

בתקופה מסוימת נהגנו לארח בביתנו אישה שהיו לה בנים במושב. בערב ראש השנה היא הביאה לנו דבש שעשו הבנים שלה, אבל הדבש היה עכור. אולי לא סיננו אותו. האמת היא שהדבש הזה לא מצא חן בעיני, הרגשתי שאני לא מסוגל לאכול ממנו, אבל לא רציתי לזרוק לפח דבש יקר ערך, משום בל תשחית.

בבוקרו של ראש השנה נטלתי עמי את צנצנת הדבש לבית הכנסת. בסיום התפילה ניגשתי לרב זצ"ל ושאלתי אותו האם מותר לאכול דבש כזה, שאין לו הכשר. הרב הסתכל על הדבש והסתכל עלי, ואז השיב לי תשובה שהפתיעה אותי מאוד: מותר לאכול, אם אתה מסוגל לאכול דבש כזה.

הרגשתי שהרב מבין ללבי לגמרי. הוא הרגיש שאני איסטניסט, ולכן לא השיב לי תשובה על ההכשר בלבד, אלא פטר אותי מלאכול את הדבש, אע"פ שהוא מותר באכילה.

תשובה לא צפויה

סיפר משה הולשטיין: לפני שנים רבות התלבטנו אשתי ואני לאן לעבור דירה. על הפרק היו שני מקומות שחשבנו עליהם, אבל בשום אופן לא הצלחנו להגיע להחלטה מי משניהם עדיף. כתבנו אפוא את הנקודות בעד ונגד כל אחד מהמקומות הללו, ועם הרשימה הזאת ניגשנו אל הרב. ציפינו שהרב יבחר בעבורנו את המקום הכי נכון שאליו נעבור. הרב קרא את הדברים בעיון, ולהפתעתנו הרבה השיב לנו שעלינו להישאר במקום שאנחנו גרים בו עכשיו, בכפר-סבא.

האמת היא שהיינו נבוכים מאוד, מפני שכבר נתנו צ'יק פיקדון על כל אחד משני המקומות האלו. ביקשתי להיכנס שוב, אבל התור היה ארוך מאוד והדבר לא התאפשר. אבל מכתב אפשר היה להעביר. כתבתי לרב שאינני מסוגל להישאר בכפר-סבא, וכי השאלה הייתה לאילו משני המקומות לעבור. אבל הרב השיב לי על כך במילה אחת: להישאר.

אני לא יודע מה בדיוק הרב ראה כשענה לנו כך, אבל בזכות ההוראה הזאת של הרב נשארנו בכפר-סבא עוד שש שנים, ואלה היו שנים של עשייה ברוכה למען עם ישראל. שנים שזכינו לשמוח בהן ולהביא שמחה לאנשים שפעלנו אתם.

אני רוצה לספר כיצד הרב היה מסייע לי מרחוק. אני מעביר שיעור בדף היומי. באחד מלילות השבת, כמה חודשים לאחר פטירתו של הרב זצ"ל, נרדמתי בטרם שהספקתי להכין את השיעור של היום למחרת. והנה בחלום התגלה אלי הרב זצ"ל ואמר לי: "קום! עכשיו קום". התעוררתי מן החלום הזה ונזכרתי שאכן טרם הכנתי את השיעור למחר. התרגשתי מאוד לגלות שהרב מלווה אותי גם עכשיו ודואג שלא אגיע לא מוכן לשיעור.

הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם

השנים חלפו, יצאתי לאין-ספור דייטים, פגשתי שדכנים ושדכניות שהציעו לי הרים וגבעות, אבל כלה אין. לבסוף החלטתי לנקוט בדרך שלא חשבתי שאלך בה, להירשם לאתר אינטרנט שמציע שידוכים. לא ידעתי אם שידוכים דרך אינטרנט הם דרך נכונה, ולכן בחרתי באפשרות החינמית שדרכה אני יכול לקבל רק שלושה שמות. והנה למחרת פתחתי כרטיס של בחורה, ומיד כשקראתי את פרטיה וראיתי את תמונתה הרגשתי שהיא מתאימה לי. התקשרתי אליה, והיא אמרה שאומנם היא אמורה באותו היום לנסוע לגרמניה לחודש, אבל אם אסכים היא תשמח לפגישה קצרה.

שמחתי על ההזדמנות הזאת, כדי לדעת האם אכן להמתין לה או להמשיך לחפש, וכך מצאנו לעצמנו כמה דקות להיפגש עוד באותו היום. תוך זמן קצר התברר לי כי היא האישה שאני מחפש. לא אמרתי לה את זה מיד, אבל בלבי כבר ידעתי. זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי.

באותה פגישה היא סיפרה לי סיפור מדהים. מתברר שבאותו בוקר היא באה עם אביה לבית מרן הרב אליהו זצוק"ל וביקשה ברכה לקראת נסיעה לגרמניה לחודש ימים. הרב ברך אותה ואמר: את צריכה להכיר את בן זוגך לפני שאת נוסעת. היא השיבה שהיא אמורה לנסוע עוד באותו היום, אבל הרב לא התרשם מכך ואמר: אם כן, תכירי את בן הזוג שלך היום.

המשיכה הבחורה וסיפרה: יצאנו משם תמהים, אבי ואני. איך אמצא את בן זוגי בו ביום? אבל אבא שלי לא השתהה והלך לרשום את שמי באתר אינטרנט, לעשות מעשה שעליו תחול הברכה. הוא גם שם את תמונתי וכמה פרטים עלי, וכך הגעת אלי היום לפני שנסעתי. אותה בחורה באמת נסעה באותו יום לגרמניה, אבל במשך כל החודש שמרנו על קשר בהודעות וכד'. היום אנחנו נשואים בשמחה ובאושר ובטוב לבב.

טוב שם טוב

מספר מנשה משה מירושלים: עברו עלינו חמש שנים לא פשוטות, עם טיפולי פוריות קשים, עד שזכינו סוף-סוף לפרי בטן, תאומים בנים שנולדו פגים בשבוע ה-35 להיריון.

לאחר 40 יום זכינו להכניסם בבריתו של אברהם אבינו, ומתוך רשימה של כ-30 שמות התמקדנו אשתי ואני בשני שמות. אבל היה לנו חשוב מאוד לקבל את ברכתו של הרב זצ"ל. היה זה בתקופה שהרב היה חולה מאוד, ולא יכול היה לקבל קהל. לבסוף, בדרך לא דרך, הצלחנו להעביר את הרשימה לאדם שהיה קרוב אל הרב, והוא הציגה בפניו. כשנאמר לנו מהם שני השמות שבהם בחר הרב, עמדנו נדהמים. היו אלה בדיוק שני השמות שאותם רצינו לבנינו. רוח הקודש במלוא תפארתה.

נפשי בשאלתי

מספר בנימין פיטוס: הייתה לי שאלה הלכתית מאוד גדולה, ופניתי לרב משה בן-טוב זצ"ל שישיב לי עליה. הרב בן-טוב אמר שהוא לא פוסק, אבל הציע לי לפנות לרב אליהו זצ"ל. נכנסתי לרב, הוא חשב על השאלה ששאלתי ואמר: הכול בסדר, אבל כשיהיה לך בן תבוא ותשאל שוב. זה היה מאוד מעניין, כי לא שאלתי על בן, שאלתי על משהו אחר, אבל האמת היא שחיכינו מאוד לבן. עברו בדיוק תשעה חודשים, והבן המיוחל הגיע, ואתו גם התשובה לשאלה ששאלתי. עכשיו הבן הזה נכנס לישיבה, ואנחנו שמחים בו מאוד.

בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב

הנשמה שלי קשורה לרב אליהו זצ"ל. לכן הייתי רגיל להגיע אליו לבית המדרש וליהנות מזיוו למרות שאני אשכנזי. הקדושה והתורה הם כנראה מעל החילוקים הגלותיים הללו.

כשבני הגיע לגיל שבע הוא ביקש להצטרף אלי לראות את מלאך האלוקים שתמיד אני מספר עליו בבית, ואני מצדי שמחתי לקחת אותו לראות את פני הרב. באנו למניין שבו מתפלל הרב וישבנו בסוף בית המדרש. בסוף התפילה הרב הצביע על בני וסימן לו להתקרב אליו. הילד בן השבע התקרב לרב, והיה שם אדם מבוגר שחשב – ואולי קיווה – שהרב קורא לו. בדרכם אל הרב פנה המבוגר אל הבן שלי ואמר לו: זוז, ילד, הרב קרא לי! הילד התווכח אתו ואמר: מה פתאום, הרב קרא לי. אבל בכל זאת האדם המבוגר עקף אותו והגיע אל הרב.

הרב דיבר עם המבוגר כמה דקות, בנחת, כאילו באמת התכוון לקרוא לו, ואחר כך סימן לילד לגשת אליו. כשהילד הגיע אמר לו הרב: באמת קראתי לך, אבל לא יפה להתווכח כך עם אדם מבוגר. הרב המשיך ודיבר אתו כמה דקות, ואחר כך הבן חזר והתיישב לידי. שאלתי אותו מה אמר לו הרב. הייתי מסוקרן מאוד לדעת מה יש לרב אליהו לדבר עם ילד בן שבע, במיוחד שזאת הפעם הראשונה שבה הוא רואה אותו. אבל בני לא השיב, ורק אמר: בבוא היום תדע.

חלפו שנתיים מאותו מאורע, והנה הילד קם בבוקר ואומר: אבא, היום תיזהר מתאונה חזיתית. ניסיתי להבין על מה הילד מדבר, אבל הבנתי ממנו שהוא מעדיף שלא אוסיף לשאול. שמרתי את הדבר בלבי, וכך במהלך כל היום, תוך כדי נסיעה חשבתי על הדברים, אבל דבר לא קרה. בכל פעם שחלפה מולי מכונית, נכנסתי לדריכות מסוימת, אבל הכול היה בסדר גמור. לכן חשבתי שמדובר בחלומות שווא עד שהסחתי דעתי מהעניין. בדרך הביתה, בסוף היום, יצאתי מחניה והנה מולי נוסע סמיטריילר במהירות גדולה. מיד נזכרתי במה שאמר לי בני, נסעתי במהירות אחורה חזרה לתוך החניה וניצלתי בנס כי משאית הענק הזאת כמעט שפשפה את הרכב שלי. מזל גדול היה לי שהבן שלי הזהיר אותי ושמתי לב, כי אם לא הייתי חוזר במהירות לחניה לא הייתי בין החיים היום.

כשהגעתי הביתה סיפרתי לבני מה שקרה ושאלתי אותו כיצד ידע להזהיר אותי. בני חייך ואמר: זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי אתך לבית המדרש של הרב? זוכר שהוא קרא לי והמתיק אתי סוד? ובכן, הרב הזהיר אותי לשמור עליך, והלילה הוא בא אלי בחלום ואמר לי להזהיר אותך כפי שהזהרתי.

וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי

יום חתונתי הגיע ב"ה. סוף-סוף היום המיוחל. מטבע הדברים ביום הזה יש לא מעט סידורים, אבל אני ידעתי: את היום הזה אני רוצה להתחיל בברכתו של הרב אליהו זצוק"ל. אומנם הרב לא הכיר אותי, אבל ידעתי שעל הברכה הזאת אני לא רוצה לוותר. כך הגעתי אל בית המדרש של הרב, מלווה באחי, נרגש כולי.

בהגיענו למקום התברר שבאותו יום אמורה להתקיים במקום ברית מילה. על כן התבקשו האנשים שבאו להתברך להמתין עד אחרי הברית המיועדת. אבל הברית התעכבה עוד ועוד, ואני התחלתי לחשוש ולהילחץ שמא לא אספיק לעשות את הדברים שממתינים לי ביום הזה.

לפתע סימן לי אחי להרים את הראש. עשיתי כדבריו, והנה אני רואה את הרב מסמן לי להגיע אליו לברכה לפני כל האנשים. מנין הרב ידע שאני חתן ביום חתונתו? התקרבתי אל הרב, נדהם ונרגש, וזכיתי לברכה מיוחדת.

סיפרתי את הסיפור הזה לחברי, והוא השיב לי שגם הוא נוכח פעם ביכולת המיוחדת הזאת של הרב אליהו זצ"ל. חברי הוא לוי, והוא הזדמן פעם לתפילה בבית הכנסת של הרב אליהו זצ"ל. הרב לא הכירו מקודם. בשעת הקריאה בתורה התברר שאין לוי במקום, אבל חברי לא הכריז על עצמו כלוי. לפתע הוא נדהם לגלות שהרב מסמן לו לעלות לתורה. מנין הרב ידע שהוא לוי? אין זאת כי אם רוח הקודש שפיעמה בו.

רוח הקודש או פיקחות

סיפר צבי יהודה כץ: כשהייתי נער לפני בר-מצווה, הביא אותי מו"ר אבי לפני הרב זצוק"ל לקבל ברכה. אנחנו, שגרנו בשכונה של הרב, ידענו כי הזמן הטוב לקבל ברכות הוא בשבת, כשהרב חוזר מהתפילה. באותה שעה היו מלווים אותו עשרות אנשים, והרב היה משיב לכולם תוך כדי הליכה מבית הכנסת לביתו.

בשעה זו הביא אותי מו"ר אבי לפני הרב ואמר לו: הבן הזה יהיה בעוד חודש בר-מצווה. הרב עצר ממהלכו, וביחד אתו עצרו עוד חמישים איש שליוו אותו, הסתכל עלי במבט של חיבה ואמר לי: אתה ממשפחת כהנים. תגיד לי, האם כשהכהנים היו עובדים בבית המקדש הם היו עובדים עם תפילין או לא?

נדהמתי ממש, כי זה היה בדיוק הנושא של הדרשה שהכנתי לבר המצווה. זה נושא נדיר, שרוב חתני בר המצווה לא מדברים עליו. אבל זה היה בדיוק הנושא שלי, ועל כן מיד השבתי לשאלתו. הרב המשיך לשאול, ולשמחתי הרבה ידעתי להשיב תשובה לכל שאלה. אחרי כל זה, הרב בירך אותי בשמחה רבה על בר המצווה ועל הכהונה שלי.

מיותר לספר כי השיחה הזאת עם הרב נתנה לי ביטחון רב לומר את הדרשה שהכנתי לפני הקהל הגדול, שהרי כבר נבחנתי על-ידי הרב אליהו וידעתי.

עד היום אני לא יודע אם הייתה זו רוח הקודש של הרב, שידע מה הכנתי, או שזו הפקחות המפורסמת שלו, שכיוון שידע שההורים שלי מחנכים אותנו יום-יום לתודעת בית המקדש ולכהונה שלנו, שיער שזה יהיה נושא השיחה שלי. פעם אני נוטה לכאן ופעם לכאן, וייתכן שמשולבים בסיפור הזה שני הדברים גם יחד.

עת לברך

ידוע שאנשים רבים הגיעו לרב זצ"ל על מנת להתברך, מי מהם שעמדו בתור אחרי תפילת ותיקין, מי מהם שהגיעו ללשכתו ומי מהם שהגיעו אף לפתח ביתו וחיכו לשעת כושר לבקש ולקבל מהרב ברכה. היום, אחרי שנאספו סיפורים רבים כל כך על כוח ברכתו של הרב, אנחנו גם יודעים להעריך יותר ויותר את כוח הברכה הזה ולהבין שהברכות לא ניתנו באופן שרירותי.

בדרך כלל הבקשות לברכות נכתבו על גבי פתקים שניתנו לרב. באחד מספרי "אביהם של ישראל" מופיע סיפורו של חתנו של הרב נגרי, על כך שהגיע אל הרב עם פתק שעליו שמה של אישה הזקוקה לישועה. הרב קרא את הפתק, ולאחר מכן הרצינו פניו והוא קימטו בחוזקה ונטלו עמו. למחרת התברר שבאותו היום הייתה אותה אישה מעורבת בתאונת דרכים, ותודה לא-ל עליון יצאה בלי פגע. נראה שהרב ראה את הגזרה המוטלת עליה, וכשקימט את הפתק ולקח אותו אתו – הוא רצה להמשיך להתפלל עליה באותו יום.

בסיפור אחר ב"אביהם של ישראל" סופר על אישה שחלתה במחלת הסרטן, ומצבה היה קשה מאוד. היא ביקשה לקבל את ברכתו של הרב ושלחה שליח שהגיע לבית-הכנסת של הרב לתפילת ותיקין ובידו פתק לרב ובו בקשה שיברך אותה. אך הרב לא בירך, רק כתב על הדף "אמן". החולה, שידעה את משמעותן של ברכותיו של הרב, ביקשה מאותו אדם לכתוב לרב שיברכה בפה מלא. ואכן הוא כתב לרב בזו הלשון: "החולה מבקשת שהרב יברך אותה בפה מלא". הרב קרא את הפתק והכניס את הפתק לכיסו – אך לא בירך! ויהי הדבר לפלא… לאחר כחודשיים נפטרה החולה לבית עולמה.

עמנואל כהן סיפר כי בכנס כלשהו הוא מסר לרב זצ"ל פתק עם בקשה לרפואה על חולה, וידע כי בדרך כלל הרב נהג לשים את הפתק בכיסו. ואולם הפעם, אחרי שמרן נסע משם הוא ראה שהפתק נשאר מונח על השולחן. למחרת התברר שהחולה הלך לעולמו, ורק אז הובן למה הרב השאיר את הפתק במקומו.

הקדים תרופה למכה

מספר אליעזר כספי מקריית-ארבע: אשתי עבדה בבית-מלון בגוש קטיף ת"ו, והרב מרדכי אליהו זצ"ל התארח שם. ההתרגשות לארח את הרב הייתה גדולה, ועובדי המלון, כמו גם האורחים שהיו בו באותה עת, שמחו על ההזדמנות לבקש ולקבל מהרב ברכה. והרב, למרות שבוודאי התכוון לנוח קמעא מהעומס התדיר שהוא נתון בו, ברך את כולם במאור פנים ובנחת, כאילו לשם כך ממש הגיע לבית המלון.

גם אשתי ניצלה את הזדמנות הפז הזאת וניגשה אל הרב לקבל ברכה. לא היה עניין מיוחד שהיה נצרך לנו באותו הרגע, אבל כמו אימא טובה, היא ביקשה ברכה כללית עבור בננו שיחיה. הרב ברך ברכה יפה, ואשתי יצאה מאתו שמחה וטובת לב.

כעבור כשבועיים בננו היה מעורב בתאונת דרכים ונפגע בראש. הרופאים חששו מאוד מהתוצאות של אותה תאונה, ואמרו לנו שאם הוא יצא מזה, הרי שזה יהיה ממש נס. אבל ב"ה בננו יצא מהסיפור הזה בריא ושלם, בגופו וגם בנפשו. הוא לומד וזכה להקים משפחה, ומהפגיעה בראש לא נותר זכר. אנחנו לא ממש יודעים איך הרופאים מסבירים את הנס הזה, אבל לנו ברור שהכול קשור לברכה שהבן קיבל מהרב. ברכה שהקדימה תרופה למכה.

איש אלוקים קדוש הוא

על מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל שמעתי, אבל לא נהגתי להתייעץ עמו ואף לא פגשתי אותו מימי. אני שייך לציבור הליטאי בבני-ברק, משמש כראש כולל ועסוק רוב הזמן עם התלמידים העוסקים בתורה ובעבודה.

לפני שנתיים זכינו להיריון, ובאחת הבדיקות נמצא נתון מחשיד, שמא העובר יצא בעל מום גדול. הרופאים כדרכם הודיעו לנו על החשדות, ואמרו לנו שבגלל הגיל של אשתי השכיחות גדולה וכו', הכול בכדי להסיר מהם אחריות ותביעות עתידיות.

זהירות היתר שלהם הכניסה אותי לפחד גדול. הלכתי לכמה וכמה רבנים שיברכו את אשתי ואת הוולד, וכולם ברכו אותה ואמרו שאין לי ממה לחשוש, אבל החשש בלבי הלך וגדל, עד שהוא לא נתן לי לישון וטרד את מנוחתי, גם מבחינה מעשית וגם מבחינה אמונית, לא היה לי מרגוע.

לילה אחד התפללתי אל ה' יתברך ואמרתי לו, כמעט דרשתי, שייתן לי סימן שהילד בריא ושלם ואין לו כלום. כל כך בכיתי באותו לילה ושפכתי את נפשי לפני ה' עד שממש כלו כוחותיי. והנה בבוקר אני יוצא לכולל שבו אני מלמד, ובדרכי רואה חנות ספרים שעורכת ספרים במבצע למכירה ובהם הספר "אביהם של ישראל" על מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל. לבי משך אותי אל הספר וקניתי אותו. בהזדמנות הראשונה פתחתי את הספר והנה לפני הסיפור הבא:

על אמונה ומזל

בחודש החמישי להריוני גיליתי שיש בעיה עם העובר. הרופאים בניו-יורק, שם גרתי אז, בדקו אותי ונתנו לי מכתב הפניה לבית החולים להפיל, לא עלינו, את העובר. מיד התקשרתי לרב זצ"ל וסיפרתי לו את גזרת הרופאים. הרב ביקש שלושה ימים עד שיחזיר לי תשובה. כעבור שלושה ימים בישר לי הרב שהעובר בריא ושלם, ועלי להמשיך את ההיריון והילד הזה יביא לנו הרבה מזל טוב.

בשעה טובה ומוצלחת נולדה לנו בת בריאה ושלמה. מבית החולים במנהטן צלצלתי לבשר לרב על ברכתו שהתקיימה. שאלתי את הרב האם אפשר לקרוא לילדה תהילה, כשבח והלל לבורא עולם, אך הרב ענה לי: "מה פתאום? לילדה הזאת יש שם ותפקיד. תקראי לה אמונה ותוסיפי לה את השם מזל, והיא תביא לכם הרבה ברכה ומזל טוב". וכך עשינו.

היום אמונה-מזל היא בת 14. היא צדיקה, ענווה, טובת לב ומודעת היטב היטב לתפקידה בעולם. כשנפטר הרב, לדאבון לבנו, אמרה לי אמונה-מזל: "אמא, אני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות". "נכון", אמרתי לה, "הרב כבר אמר לך ביום שנולדת שזהו תפקידך בעולם".

ממש נדהמתי, כיוון שהסיפור הזה הוא בדיוק הסיפור שלי. חשבתי אולי הספר מלא בסיפורים כאלה וחיפשתי בספר וראיתי שאין הרבה סיפורים כאלה בספרים של הרב אליהו. זה אולי סיפור בודד, או אחד בין הבודדים. הבנתי שתפילתי נתקיימה והקב"ה החליט לענות לי דרך הספר של הרב אליהו.

הרמתי עיניים ואמרתי: "תודה רבה, אבא. תודה". נרגעתי והגעתי לכולל שאני מלמד בו שמח ומאיר פנים. האברכים בכולל, שידעו את צרתי, לא הבינו מה הביא אותי לידי כך. לא סיפרתי להם, זה היה כל כך קדוש בשבילי, שנראה לי חילול הקודש לספר על התפילה ועל התשובה משמים.

בו ביום קניתי את כל חמשת הספרים "אביהם של ישראל", קראתי את כולם ונתתי גם לבני לקרוא. הבנתי יותר ויותר איזה אדם גדול היה בישראל. קניתי את כל ספרי ההלכה שלו, אע"פ שאני מעדות אשכנז, כיוון שראיתי כי בספרים שלו הוא פוסק גם לאשכנזים. ומאז אני מזכיר אותו בשיעורים שלי כל פעם שאפשר.

ברכה מדויקת

מספרת אישה מירושלים: הגעתי אל הרב זצ"ל לבקש ברכה עבור בתי, שבאותו יום חל יום הולדתה. ביקשתי מהרב ברכה ליום ההולדת, אבל הוא שאל אותי לשמי ולא התייחס לבקשה. חזרתי שוב על הבקשה, חשבתי שאולי לא הובנתי נכון, אבל הרב שאל שוב לשמי. אמרתי לו מה שמי, והוא ברך: שתהיה רפואה שלמה, ומהר.

לא הבנתי מה קרה פה, ויצאתי מהרב מבולבלת מעט. הגעתי אל הבית, והנה בתי מתקשרת אלי מן הצבא ואומרת: אימא, אני לא מרגישה טוב, מפנים אותי לבית החולים. השיחה נותקה, ואני לא ידעתי מה קרה ולאיזה בית חולים היא מפונה. מכיוון שבאותו זמן היא שירתה בצריפין, תיארתי לעצמי שמדובר בבית החולים תל-השומר. נסעתי לשם מיד, ואכן מצאתי אותה שם, במצב לא טוב, בעקבות זיהום שהתפשט בדמה. ב"ה, היא החלימה מהר וטוב מהמצופה ויצא מהסיפור הזה בשלום.

אין צורך בברכה

התחתנו בשעה טובה, וכמו כל זוג צעיר ונרגש חיכינו לרגע שנחבוק בן או בת. אבל עברו חודש וחודשיים, שנה ושנתיים, ועוד שנה, וכך ארבע שנים וחצי, והיריון אין. בצר לנו פנינו אל הרב זצ"ל, ובאותו ערב ממש אשתי נפקדה.

אחרי הלידה הזאת, שוב המְתנה ארוכה, ושוב הגענו לרב. והנה הנס חזר על עצמו, הרב מברך ואשתי נפקדת באותו היום. בפעם השלישית, כאשר ציפינו להיריון שלישי, הגענו אל הרב והוא השיב לנו: אין צורך. לא ממש הבנו מדוע הרב אומר שאין צורך. האם ייתכן שהוא רומז שיש בעיה? אבל לא עבר זמן רב והתבררה לנו הסיבה לתשובה הזאת של הרב. מתברר שכאשר הגענו אל הרב, אשתי כבר הייתה בהיריון, אז לא היה צורך בברכתו…

ברכה משולשת לנישואין

כשהנכדה של הרב אליהו זצוק"ל התחתנה היא עשתה את שבת שבע ברכות שלה בישוב מירון. לצורך כך שכרה המשפחה כמה צימרים ממשפחות שגרות במירון ובאחת מהן התארח מרן הרב אליהו זצוק"ל.

המשפחה שאירחה את הרב מאוד התרגשה, אבל לא רצתה להפריע לו במהלך השבת בבקשות. אבל במוצאי שבת הם שאלו את הבן של הרב אם אפשר לקבל מהרב ברכה. והרב הסכים. וכך הגיעה האישה בעלת הבית וסיפרה לרב כי שלוש בנותיה טרם נישאו והיא מבקשת ברכה בעבורן.

הרב הרהר מעט ואמר לה כי שלוש הבנות יתחתנו באותה שנה. וכך באמת קרה. תוך חודש הכירה הראשונה בחור והתחתנה, תוך כדי הכנות לחתונה כבר הכירה השנייה את הבחור שלה, ולפני שהשנייה התחתנה גם השלישית הכירה ושלושתן התחתנו בתוך שנה. ויהי לפלא.

והנה תאומות בבטנה

הרבה שנים חיכיתי לילדים. שנים על שנים אני מתפללת והולכת לטיפולים ואין לי ישועה. לא התייאשתי והייתי ממשיכה להתפלל עוד ועוד, בחינת "קווה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'". והנה יום אחד אני רואה בחלום את מרן הרב זצ"ל מגיע אלי ואומר לי: את בהריון ויש לך תאומות.

התפלאתי על החלום, אבל הוא היה כל כך ממשי, כאילו הרב הגיעה אלי במוחש ממש. התפלאתי מאוד כי לא הייתי בשום טיפול רפואי, וכבר שכחתי שאפשר להרות גם בלי שום טיפול. והנה אני מרגישה שמשהו מתרחש בגופי. הלכתי לבדיקות והרופאים אישרו מה שכבר ידעתי. אני בהריון ויש לי שני עוברים.

שתי בנות – אמרתי לאחות.

איך את יודעת? – שאלה האחות.

יודעת, אמרתי כממתיקה סוד.

נכון – אמרה האחות, ועל פניה ניכרה הפליאה.

לא סיפרתי לה על החלום. לא ידעתי איך היא תתייחס אל אנשים שחולמים ויודעים שהחלום אמת.

רוח קודש עם תיק

סיפר הרב יצחק ברדא, ראש ישיבת "יצחק ירנן" באשקלון: פגשתי את מי שהיה במשך תקופה קצרה הספרא דדיינא של הרב זצ"ל. הוא סיפר לי כי כל פעם שהיו צריכים להכין את סדר היום, היה הרב עובר על התיקים ואומר לו: בתיק הזה יטען הבעל כך ואשתו תטען כך ואנחנו נפסוק כך. בתיק זה לא יבואו הצדדים. בתיק זה יבקשו דחייה. תיק זה יסתיים בשלום. וכך היו הדברים מתנהלים כל יום. הכול כדי לייעל את העבודה. אלה שהיו רגילים לעבוד עם הרב זצ"ל אולי היו רגילים לרוח הקודש הזאת. אבל אני, שהייתי ספרא דדיינא בהרכבים אחרים של דיינים, לא הייתי רגיל לרוח קודש כזאת. כשנפגשתי בה לא יכולתי לשכוח אותה עד עולם.

דבש וחלב(ה) תחת לשונך

מספר בעל מפעל "ממלכת החלבה" במישור אדומים: היו לי הרבה עסקים בשוק מחנה יהודה, אבל לצערי לא כולם הצליחו והגעתי לפשיטת רגל. בימים ההם לא הקפדתי מאוד על שמירת מצוות. אבל כמה פעמים בשבוע הייתי מגיע להתפלל בבית הכנסת של מרן הרב אליהו זצוק"ל. והייתי פונה אליו בשאלות שונות, כמו שמות הילדים ודברים שקשורים להלכה.

כפי שכבר סיפרתי, מצבי הכלכלי לא היה טוב והייתי שקוע בחובות. יום אחד באתי אל הרב בשאלה האם לפתוח חנות במחנה יהודה, ומה למכור. הרב כתב לי "חלבה" ומתח שלושה קווים מתחת למילה. תמהתי מאוד. איפה יש בעולם חנות לחלבה? הרי זה מוצר שנמכר בחנויות מכולת וכדומה. אבל אם הרב כתב "חלבה", ומתח שלושה קווים, אני לא שואל שאלות ועושה מעשה.

חיפשתי חנות להשכרה בשוק מחנה יהודה, ומצאתי מישהו שהסכים להשכיר לי את חנותו, אבל היה לו תנאי. מתברר שכבר 10 שנים הוא מנסה למכור את חנותו, ללא הצלחה. כיוון שלא הצליח למכור, הסכים להשכיר, אבל הזהיר אותי שאם יגיע אדם שיהיה מעוניין לקנות את החנות, אצטרך לעזוב את החנות מיד ולאפשר לו למכור.

האמת היא שיש בעניין הזה סיכון. אני יכול להשקיע בשיפוץ החנות כסף רב, והיא יכולה להימכר מיד אחרי השיפוץ וכל ההשקעה שלי תרד לטמיון. מה אעשה? הלכתי לרב ושאלתי אותו, כמו שאני עושה תמיד, והרב השיב בהחלטיות ואמר לי לא לשכור את החנות הזאת. זה היה מדהים, כי לא עבר חודש והחנות נמכרה. רק המחשבה על כך שנמנעה ממני עוגמת נפש גדולה כל כך, בכך שלא שכרתי חנות שאיאלץ לצאת ממנה כעבור חודש, מילאה אותי שמחה רבה.

סוף סוף מצאתי חנות ואחרי עצת הרב שכרתי אותה. למדתי קצת את רזי המקצוע, קניתי חלבה ופתחתי את הדוכן. זה לא היה קל, כי נדרש לא מעט כסף בשביל לקנות סחורה ולפתוח חנות חדשה. אבל חברים טובים עזרו לי ונתנו לי אשראי, ואני התפללתי שהברכה של הרב אליהו תשרה עלי.

האמת היא שכבר ביום הראשון ראיתי את הברכה. כנגד כל הסיכויים החנות הכניסה סכום נאה כבר ביום הראשון. וכשחזרתי הביתה אמרתי לאשתי: הברכה של הרב אליהו עובדת. אם נעבוד כך שלוש שנים נחסל את כל החובות.

כך באמת קרה. אבל לא רק שחיסלתי את כל החובות, אלא שפתחתי מפעל שמייצר את החלבה שאני מוכר במחנה יהודה ורואה בה ברכה. למרות שהרב נפטר לפני כמה שנים, הברכה לא מפסיקה. יהי רצון שגם לכם תהיה ברכה ושפע עד בלי די גם ברוחניות וגם בגשמיות.

ברכה צמודה

מספר שפריר: לפני כשבע שנים גיסי מרדכי ביקש שניגש לרב זצ"ל ונשאל בעניין פרנסה. היה זה בתקופה שהרב חלה, ולכן היה קשה מאוד להגיע אליו, אבל בסופו של דבר הצלחנו. גיסי, שהוא חשמלאי, כתב לרב בפתק: אני עובד בחברה גדולה מאוד, ויש לי הצעה מקבלן לעבור לעבוד אתו תמורת אחוזים מסוימים. אהיה מעין שותף שלו. האם הרב ממליץ לי להישאר בחברה שבה אני עובד או לעבור לחברה החדשה?

האמת שעל פניו היה נראה ברור שעדיף להישאר בחברה הגדולה. מדובר בחברה רווחית מאוד, שמצויה כבר שנים רבות בשוק. אבל לא תמיד מה שאנחנו רואים בעיניים שלנו תואם למה שהרב רואה בעיני רוחו, והרב המליץ לו דווקא לעבור לחברה החדשה.

ייתכן שלגיסי היו חששות כלשהם, אבל הוא לא היסס למלא אחר עצת הרב, בבחינת תמים תהיה עם ה'. הוא עבר לעבוד עם אותו קבלן, אבל הדבר היה לו קשה מאוד. הם לא כל כך הסתדרו ביניהם והמצב הגיע לכך שגיסי ממש לא אהב ללכת לעבודה. כך במשך שישה-שבעה חודשים. באחד הימים פנה אלי חמי ושאל איך זה ייתכן, הרי הרב ברך אותו. השבתי לו שהרב יודע מה הוא עושה, ואם הוא ברך כנראה שכך צריך להיות. לא עברו שבועיים וגיסי קיבל הצעה מהחברה שעבר אליה לעבור לתפקיד ניהולי. בעקבות התפקיד החדש הוא קיבל תנאים הרבה יותר טובים מאלה שהיו לו בחברה הקודמת, קיבל רכב צמוד, טלפון, וברוך ה' עד היום הוא עובד בעבודה הזאת בשמחה.

הָאֱמֶת וְהַשָלוֹם אֱהָבוּ

מאז שנפטר מרן הרב אליהו זצ"ל, אני מחפש מישהו עם פיקחות כמו שלו, עם רוח הקודש כמו שלו, עם כוח ברכה כמו זה שהיה לו. מחפש ולא מוצא. שמעתי הרבה אנשים שמספרים על הדברים האלה שהיו ברב זצ"ל, אבל אני לא נזקק לסיפורים כדי להאמין בזה. חוויתי את הדברים בעצמי. ומעשה שהיה כך היה.

נזקקתי לעבור ניתוח לב, שברוך ה' עבר בהצלחה. יום לפני הניתוח פנה אלי גיסי וביקש שאחתום כעורך-דין על מסמכים של דירה שהוא עומד למכור. השבתי לו שאני לא עובד כרגע ואני לא במצב שאני יכול לבדוק את המסמכים, הרי אני עומד לפני ניתוח. אבל גיסי לא הרפה. הוא אמר לי שהמסמכים נבדקו, הם מוכנים ומסודרים, ובסך הכול נדרשת חתימה של עו"ד מוסמך. אני צריך רק לחתום עליהם והכול יהיה בסדר.

הסתכלתי על המסמכים ועל פניו הכול היה נראה תקין. אבל בעיקר סמכתי על דבריו של גיסי, שהם אכן נבדקו. חתמתי אפוא על המסמכים ולמחרת נכנסתי לניתוח. כשיצאתי מבית החולים הסתבר שהעסקה הסתבכה, הקונה לא שילם, ובמקום לתבוע את הכסף ממנו החליט גיסי שאני אשם ותבע אותי בסכום דמיוני של מיליון וחצי שקלים. לדעתו אני הייתי אחראי לכל התקלה, כי לא בדקתי היטב את המסמכים.

התביעה הזאת נראתה לי קשה ביותר, אבל כיוון שגיסי הגיש תביעה בבית המשפט, לא נותרה לי ברירה אלא להשיב. לא ידעתי אם לשכור עו"ד שייצג אותי או שאני אייצג את עצמי. כי למרות שבדרך כלל הכול ברור ונהיר לי, ואני נחשב עו"ד מקצועי וממולח, התברר לי שכאשר מדובר בי עצמי, אני לא מצליח להחליט אילו טענות לטעון.

חברים שסיפרתי להם על הצרה שנפלה עלי הציעו לי להתייעץ עם הרב אליהו. הם אמרו לי כי מלבד הברכות שלו, הוא גם פיקח גדול. העליתי אפוא על הכתב את הסיפור עם כל הטענות האפשריות. ציינתי מה המעלה ומה החיסרון של כל טענה, כך שבמקום שאלה קצרה הגעתי אל הרב עם כמה וכמה דפים. הרב קרא את הדברים בעיון ובמהירות, וכתב לי תשובה קצרה והחלטית: "תאמר רק את האמת. תכתוב רק את האמת, ותצא זכאי בהחלט".

קיבלתי על עצמי לעשות מה שהורה לי הרב, וכתבתי לשופט את האמת בלי שום כחל ושרק, בלי עו"ד שייצג אותי. ביקשתי ממנו לפטור אותי מתשלום הסכום האסטרונומי הזה שתבע ממני גיסי. הגעתי בטוח לדיון הזה, מצויד בעצתו ובברכתו של הרב, אבל לא דמיינתי עד כמה זה יהיה קל. כי לאחר שכתב התשובה הגיע לידי בית המשפט ולידי גיסי, אמר לנו השופט שלדעתו אין בתביעה הזאת ממש, וכדאי שנגיע לפשרה. באתי אפוא בדברים עם גיסי והגענו להסכמה שאשלם לו 3,000 שקלים. וגם זה, מבחינתי, רק כדי שיצא מהתביעה בכבוד. סכום אפסי ביחס לתביעה או למחיר שהייתי צריך לשלם לעו"ד על ייצוג בתיק.

הרבה תיקים ניהלתי מאז, והרבה פעמים הייתי צריך לקבל החלטות על חזית משפטית כזאת או אחרת. אבל מעולם לא קיבלתי תשובה כל כך החלטית ומדויקת ונכונה כמו התשובה הזאת. הרב זצ"ל חסר לי מהרבה בחינות, אבל כעו"ד חסרה לי העצה הטובה שלו, ואני לא מוצא תמורתו.

 

 

תְּחִיַּת הַמֵּתִים


סוכת שלום

סיפר אור מירושלים: הנס שמסופר פה קרה לנו בשנת בי"ב תשרי התשע"ג, ממש לפני סוכות. שלוש שנים לאחר פטירתו של הרב זצ"ל. זה היה יום שישי, ערב שבת קודש פרשת "האזינו". הכנות אחרונות לפני סוכות שנכנס ביום ראשון.

גרנו אז ברחוב הרב ריינס, בסמיכות לבית הכנסת של הרב אליהו זצ"ל. בני בן החמש ובתי בן השלוש שיחקו בגינה, ואני עבדתי על הסוכה. הגינה בנויה משטח ששייך לבניין שלנו ומופרד בשביל מרוצף של כשני מטרים. עם הזמן ובשל הזנחה, גדר הבטיחות נהרסה ולא נותרה גדר שמגינה מנפילה לשביל המרוצף. מתוך משחק וסקרנות נעורים הילדים התקרבו לקצה הגינה, ובזווית עיני ראיתי זאת וקראתי להם, שלא יתקרבו לקצה.

התחלתי לרדת מהסולם מתוך כוונה להביא אותם, אך במבט הבא שלי אליהם, לחרדתי ראיתי רק ילד אחד. תחושה נוראה שקרה הגרוע מכל עברה במחשבתי, ואכן, כשהגעתי לקצה הגינה ראיתי לזוועתי את בתי הקטנה שוכבת מחוסרת הכרה, ללא תזוזה על רצפת האבן. מסתבר שהילדה איבדה את שיווי משקלה ונפלה אחורנית על גבה ופגעה ברצפת האבן בגובה של כשני מטרים. ראשה נחבט בקרקע והיא איבדה את הכרתה באופן מיידי. זעקתי שיזמינו אמבולנס מיד, וניסיתי לדבר ולעורר את הילדה, אך היא לא הגיבה. האמבולנס הגיע תוך דקות ספורות ודהר ישירות לבית החולים הדסה עין כרם לטיפול נמרץ, שם אובחן לה שבר בגולגולת ודימום פנימי, רח"ל.

בבית החולים היא לקתה בפרכוס חמור ומבהיל שמצביע על פגיעת ראש, האישונים שלה היו מורחבים, היא לא זיהתה דבר בראייה ולא הגיבה בדיבור, למעט מלמולים לא ברורים. הרופא נאלץ להרדימה, למניעת נזק, ואמר לי שאין מה לעשות כרגע אלא לחכות ולראות מה הנזק, ואז להתחיל בשיקום ארוך שכנראה יארך שנים רבות ואולי לכל החיים.

המצב היה קשה מאוד. לא הייתה שום דרך טיפול לאותו רגע, והדבר היחידי שנותר לעשות זה לחכות ולהתפלל. תחושת עצבות וחוסר אונים גדול תקפה אותי. חבר טוב שהיה עמי בקשר וגר קרוב לביתו של הרב זצ"ל, שמע את מצוקתי ורץ מיד לרבנית אליהו תליט"א לשאול מה לעשות. הרבנית אמרה לנסוע מיד לציון של הרב זצ"ל. כששמעתי זאת, ניצוץ של תקווה ניצת בי, יצאתי במהירות מבית החולים ודהרתי לציון של הרב בהר המנוחות.

ערב שבת קודש, אחרי חצות היום. בית העלמין ריק מאנשים. הגעתי במהירות לציון ובכיתי בדמעות שליש על ציונו של הרב זצ"ל, להציל את הילדה, ושיהיה מליץ יושר בשמים על בתי. הרגשתי שהתפילה יצאה מעומק לבי והקב"ה יעזור, אבל לא ידעתי מתי ואיך, ומה מצפה לנו בעתיד. לא האמנתי שנזכה לראות "ישועה כהרף עין". הייתי בציון מספר דקות בלבד, בגלל לחץ השבת שקרבה, וחזרתי לבית החולים.

לאחר שנרגעתי מעט, בנהיגה בדרך חזרה, התקשרתי להוריי שכבר הגיעו לבית חולים ונמצאו ליד מיטת בתי. שאלתי את אבי מה שלום הילדה והאם יש שינוי במצבה. האמת שלא כל כך ציפיתי לתשובה מעודדת. אבל אבי הפתיע אותי וסיפר את הלא יאומן: הילדה פקחה את עיניה ואף אמרה "אבא". לא האמנתי למשמע אוזניי. הרי השארתי אותה במצב כל כך קשה, ולא ייתכן שילדה שיש לה זעזוע מוח, שלא הייתה מסוגלת לראות או לדבר ונמצאת תחת השפעה של זריקה הרדמה, תתעורר לפתע, תזהה אנשים ותדבר.

חשבתי שאבי אומר לי זאת רק על מנת להרגיע אותי. ביקשתי אפוא לדבר עם אשתי ושאלתי מה בדיוק מצבה של הילדה. היא חזרה על מה שאמר אבי, ושאלה איפה הייתי ומה עשיתי. סיפרתי לה מאיפה אני חוזר, ושמעתי את אנחת הרווחה שלה. כאילו עכשיו הכול היה מובן. היא שאלה אותי אם אני רוצה לדבר עם הילדה, ואני שמחתי מאוד על ההזדמנות הזאת, כי ברקע שמעתי את הילדה חוזרת על המילה "אבא".

סיימתי את השיחה בדמעות של אדם שחזה בנס על-טבעי ובהשגחה פרטית, ואמרתי לעצמי כמה גדול כוחו של הרב זצ"ל שממש יכול להקים מתים לתחיה! גדולים צדיקים במותם! מלמלתי בשפתי מזמור לתודה .

אני מספר כאן על ההתרגשות שלנו, אבל הרופאים לא היו שותפים לה. הם טענו שלפגיעת ראש יש השלכות בעיקר ב-24 השעות שלאחר מכן, ולפי הדימום הפנימי במוח – הרע ח"ו עוד לפנינו. נאלצנו אפוא לאשפז את הילדה, ולמרות שהיא הייתה ערנית ומגיבה, הועלינו מיד לאשפוז בטיפול נמרץ ילדים. מדובר במחלקה מפחידה ומבהילה במיוחד, שבה שוכבים עשרות תינוקות בני כמה שבועות בלבד וילדים קטנטנים, תוך שהם מחוברים לעשרות צינורות ולמכשירים אלקטרוניים, למסכים שמנתרים כל תגובה ותזוזה של הילד. במחלקה הזאת אף ילד לא נמצא בהכרה, ובטח לא במצב שהוא מדבר .

בתי הגיעה לשם בהכרה מלאה וסירבה לקבל זריקה מהאחות. האחות, שלא רגילה בכלל לילדים ערניים, ובטח לא להתנגדות, נדהמה מהסירוב העקשני של בתי לזריקה. "לכאן", אמרה לי האחות, "הילדים מגיעים מבלי לדבר".. אחר כך היא שאלה אותי מדוע בכלל פינו את הילדה לטיפול נמרץ, כי נראה שהילדה בריאה… לאחר התייעצות עם הרופא ובדיקה בצילומי הראש עם הדימום המוחי, הוחלט להשאיר את הילדה בטיפול נמרץ לכל השבת. נאלצנו אפוא לעבור את השבת בטיפול נמרץ, ליד המיטה של הילדה, עם עשרות צלצולים אלקטרוניים מסביב ובאווירה של טיפול נמרץ.

הלילה עבר בשקט, ובבוקר הילדה ביקשה לרדת מהמיטה. היא איבדה את סבלנותה. האחיות, שהיו חסרות אונים ממש, ביקשו להתייעץ עם הרופא התורן, כי לא מקובל שילדים יתרוצצו במחלקת טיפול נמרץ…

לקראת הצהריים הרופאים החליטו להעביר אותנו למחלקת אשפוז ילדים רגילה. הילדה כבר מהלכת על רגליה בחופשיות ומחפשת משחקים לשחק בהם. במהלך השבת מיטתה של הילדה הייתה מוקד לעלייה לרגל, שכן שוב ושוב הגיעו רופאים על מנת לחזות בנס המהלך, ולהבין איך ילדה עם פגיעת ראש כזאת מסתובבת על רגליה. האחות הראשית, שהגיעה גם היא לחזות בנס, שמעה ממני על כל המעשה, וכאשר שמעה שסיפור הנס קשור לרב אליהו זצ"ל, דמעות הציפו את עיניה. מתברר שגם לה היה נס פרטי עם הרב זצ"ל, ובזכותו היא נפקדה בילדים.

במוצאי שבת, לאחר אשפוז של 24 שעות בלבד, ביקשנו להשתחרר. אבל הרופאים סירבו בטענה שהילדה צריכה מעקב. בסופו של דבר, אחרי התעקשות מצדנו, שוחררנו מבית החולים, והילדה עברה את סף הבית כשהיא הולכת על רגליה, כאילו שחזרה מטיול. שטף הדם הפנימי בתוך הראש התנקז בצורה פלאית ונספג בגוף בצורה חלקה וללא כאב. כעבור כמה ימים בבית, הילדה חזרה לגן בריאה ואיתנה כבעבר.

בזכות תפילתו של הרב אליהו זצ"ל, הילדה מתפקדת כרגיל. מדובר בנפילה שאדם מבוגר לא היה קם ממנה, וילד היה זקוק לשיקום של שנים לכל חייו, אם בכלל היה חוזר לעצמו אי פעם. אכן, גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם!

יהי רצון שזכות הרב ותפילתו בשמים תמשיך לעמוד לנו, כך שנזכה לראות בגאולה השלמה, בתחיית המתים ובבניית בית המקדש במהרה בימינו אמן.

גילוי אליהו

מספרת חגית צ': אני כותבת את הסיפור עם דמעות של הודיה! לפני שנתיים, שבוע לפני הלידה, חלמתי שהרב מתפלל בבית הכנסת, ואני בעזרת נשים מתפללת מעומק הלב. הרב ניגש אלי אחרי התפילה ואמר לי: "עוד שבוע בדיוק את יולדת". השבתי לו: "בבקשה, כבוד הרב, זה מוקדם, אני לא מוכנה נפשית". והרב חזר ואמר: "עוד שבוע בדיוק תלדי. ואל תדאגי, הכול יהיה בסדר. אני אהיה בלידה ואגן על התינוקת ועלייך".

בזכות החלום הכנו תיק לצורך הלידה. בדיוק כדברי הרב, שבוע אחר החלום החלו הצירים. הלידה ארכה שעות על גבי שעות, זירוז, ירידת מים, חשד לדלקת ומצוקה נשימתית חמורה, עד שמצאתי את עצמי צורחת ומשתוללת, מתחילה להבין שהתינוקת בסכנה עצומה. ילדתי בניתוח קיסרי, אני מודה לה' כל יום שיצאתי שפויה מהלידה הזאת. וכל הזמן ידענו שהתינוקת תצא בדיוק כמו שהרב אמר. ושהרב אתנו… לא סמכתי על הרופאים, רק על ה' יתברך ועל הרב.

בחסדי ה' יתברך נולדה לנו תינוקת מתוקה ובריאה! כשהיא יצאה, חבל הטבור היה כרוך סביב צווארה שלוש פעמים והיא שתתה כמויות של דם. הודו לה כי טוב!

בדיוק 8 וחצי חודשים מהיום הזה שבו אני מספרת את הסיפור, חלמתי שאני מגיעה לרב. היו הרבה אנשים בחדר וספרי קודש, וביקשתי מהרב שיזכה אותי להיריון. ואכן כך קרה. ממש אחר כך זכיתי להיריון שוב, ומצפה כעת ללידה, ומחכה לחלום שוב ולדעת שהלידה תעבור בשלום.

עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ

מספר יוסף: לפני כ-20 שנה, כאשר גרנו ביישוב נחליאל, זכינו והרב זצ"ל הציל את חייה של בתי, שתחיה. הדבר קרה ביום שבת קודש, כאשר בתי הייתה תינוקת בת ארבעה חודשים, ובטעות אכלה קוגל.

בדרך כלל המאכל הזה הוא משובח, בוודאי אם הוא נאכל בקידוש של שבת קודש, אבל לילדה בת ארבעה חודשים הוא עלול להוות סכנה. וכך באמת היה, במוצאי שבת גילינו שהתינוקת מתפתלת מכאבים והרצנו אותה לתל-השומר. באותם ימים עדיין לא היה אמבולנס ביישוב, והמתח שלנו, בראותנו את בתנו הסובלת, היה גדול. כאשר הגענו לבית החולים התברר שבתנו סובלת מסתימת מעיים, והרופאים הבהילו אותה לחדר הניתוח. הם אמרו לנו שהיא נמצאת במצב של סכנה, ואין מנוס אלא לבצע את הניתוח המסוכן מיד.

השעה הייתה 23:00 בלילה, אבל למרות השעה המאוחרת התקשרנו לרב זצ"ל, והוא אמר שתי מילים: "ברכה והצלחה". נראה שברכת הרב עשתה את שלה, כי לא עברו 10 דקות מרגע תחילת הניתוח, והרופאים בישרו לנו שבאורח פלא הכול עבר בצורה חלקה, מעל המשוער. יהי זכרו ברוך.

המלאך הגואל

סיפר אחד המתפללים בבית הכנסת "היכל יעקב", בית הכנסת של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: לפני כמה שנים התגלה לחרדתנו כי נכדתה של גיסתי, בת כארבע שנים, חולה במחלה קשה. הבדיקות הראו שאין מנוס, הילדה הקטנה הזאת צריכה לעבור ניתוח מסובך להסרת הגידול. המתח היה גדול, גם בגלל עצם המחלה וגם בגלל שמדובר בילדה כל כך קטנה ושברירית.

גיסתי, שידעה את קרבתי לרב זצ"ל, ביקשה ממני שאפנה אליו שיברך אותה. שיתפלל למענה. ואני הייתי נבוך מעט. כי למרות קרבתי הגדולה לרב, למרות שאני מתפלל בבית הכנסת הזה כבר עשרות שנים, שומע את השיעורים של הרב, מלווה אותו תדיר לביתו ואוהב אותו אהבת נפש – יראת הכבוד שהייתה לי אליו הייתה כל כך גדולה, עד שמעולם לא ניגשתי אליו לבקש בקשה כלשהי. לא העזתי. בלבי תמיד התקנאתי באותם אנשים שניגשים אל הרב בטבעיות, משוחחים אתו, מבשרים לו בשורה טובה, או להבדיל שופכים את מר נפשם. לפעמים ראיתי את תגובתו של הרב אליהם, מחייך או מחזק, לפי העניין, והתקנאתי עוד יותר.

אבל עכשיו המקרה הוא אחר. חייה של הילדה הקטנה הזאת היו בסכנה, והייתי חייב להתגבר על המבוכה שלי ולגשת לרב. וכך, בחול המועד סוכות, ניגשתי אל הרב וסיפרתי לו על הניתוח. הרב השתהה מעט ואז אמר: "מלאך רפאל יעמוד לימינם". למחרת הובאה הילדה לניתוח, ולפני הניתוח עברה בדיקה MRI נוספת. להפתעת כולם נמצא שכל הגידולים נעלמו. הכול היה נקי. מלאך רפאל עמד לימינה. בדיוק כדברי הרב. הילדה הקטנה הזאת גדלה ב"ה והפכה לנערה, ואנחנו מתפללים שברכת הרב תלווה אותה – ואת כולנו – תמיד.

דרישת שלום מעולם האמת

בימים שלאחר פטירתו של הרב זצ"ל, הייתי ממש בהלם. לא הצלחתי לעכל את העובדה שהרב כבר לא אתנו. חשוב לציין שלא זכיתי לפגוש את הרב, או להכיר את גדולתו בצורה אישית, אך ידעתי שמדובר על אדם גדול.

פטירתו של הרב הייתה כחצי שנה לאחר נישואינו, בתקופה זו היינו במתח רב וריבים רבים. במשך כל הזמן התפללתי וביקשתי מה' שלום בית. אך השלום לא מיהר לבוא והמתחים גדלו. באותו שבוע של פטירת הרב חלמתי חלום. אני נכנס להיכל גדול מאוד ומלא אנשים. לפתע, ליד אחד מקירות ההיכל, ראיתי את הרב זצ"ל לבוש בגלימה שחורה ונעזר בשני אנשים שמחזיקים אותו. מיהרתי אליו וקראתי בקול: "הרב! הרב!" והרב חייך אלי.

הרב שאל אותי בנעימות: "מה אתה צריך?" כאילו הוא יודע שאני זקוק לישועה.

עניתי לו בתדהמה: "אני רק רוצה לדעת שהרב בסדר!"

הרב ענה: "אתה צריך שלום בית? קיבלת", וחייך עם מבט שאומר שאין סיבה לדאוג.

התעוררתי מבוהל, לא הצלחתי כבר להבין האם הרב חי או שזה חלום.

אני לא יודע איך זה עובד. אבל הפלא הזה קורה. אולי אני נרגעתי אולי כלתי הצעירה נרגעה, אולי שנינו השתנינו. לא יודע להגיד בצורה ברורה, אבל מאותו לילה, בצורה פלאית, זכינו ב"ה לשלום בית. לפתע הבית התמלא בנחת ובנעימות ואני יודע שלא הכול זה עבודה שלי, יש פה סייעתא דשמיא שבאה בזכות הברכה של מרן הרב אליהו זצוק"ל.

ברוך מחיה המתים

אבי עליו השלום היה מאושפז בבית החולים במצב לא טוב. באחד הימים כאשר נכנסתי לחדרו, סימנו לי הרופאים שזהו, אין מה לעשות. הרגעים שלו ספורים. אבל אני לא ויתרתי. הרגשתי בלבי שהרופאים לא יכולים להחליט על חיים ומוות, והתפללתי שאבי יזכה לעוד שנים של חיים טובים.

באותו הזמן הרב זצ"ל היה מאושפז באותו בית החולים. עליתי לקומה שבה היה מאושפז, וראיתי שאין אפשרות להיכנס. הדרך למיטתו הייתה חסומה. הרב כבר היה במצב לא טוב, ובקושי יכול היה לדבר. בדרך לא דרך נכנסתי פנימה וביקשתי ממנו ברכה. הוא ברך, והפלא הגדול קרה. אבי החלים ויצא מבית החולים למרות כל דברי הרופאים. הוא זכה לעוד חמש שנים של חיים ואחר כך החזיר את נשמתו לבוראו בהשלמה מלאה של כולנו. מאז אני פוקד את ציונו לא מעט, מתפלל וב"ה זוכה לראות ישועות גדולות.

קום שלא תידום

לפני זמן מה פרצו מחבלים לישיבת "נתיבות יוסף" במצפה יריחו והשחיתו ספרי תורה ורכוש רב. באותו לילה התלמידים היו בחופשת "בין הזמנים" כך שכמעט לא היו תלמידים בישיבה. אבל היו שם כמה מתמידים שניצלו את הזמן ללימוד תורה. קרוב לשעת חצות החליטו ללכת לישון בקרוואן בפנימייה הישנה, אבל אחד מהם, נתנאל אוחיון, העדיף להעביר את הלילה בבית המדרש שלא לבטל זמן. הוא סידר לעצמו מקום לישון על הספסלים כדי לקום מוקדם בבוקר לתפילת ותיקין.

חבריו, חביב טולידאנו וגלעד יערי, החליטו שלא כדרכם לשכנע אותו לבוא אתם לישון, אבל הוא סירב. אמר לו חביב: אם אתה כבר ישן בבית המדרש, לפחות נקרא לך סיפור לפני השינה. ובטרם סיים את המשפט, ראה כי על המדף מונח "אביהם של ישראל" חלק ה'. פתח באקראי בעמוד 169 ומצא שם סיפור שכותרתו: "קום, קום, דום, דום"!

מסופר שם על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, שבהיותו בן 17, בזמן מלחמת השחרור, העיר את אחיו שמעון לתפילת ותיקין, שלא כדרכו. שמעון העדיף לקום למניין היותר מאוחר, אך הרב לא הרפה ממנו. כך הלכו שני האחים להתפלל שחרית עם הנץ החמה. בחזרה מן התפילה התברר כי בזמן שהם התפללו, ירו הירדנים ופגעו במיטתו של שמעון.

מספר חביב: כאשר סיימתי לקרוא את הסיפור, אמרתי לנתנאל: שמת לב מה קראנו? יש כאן ממש גילוי אליהו! המסר מהסיפור הוא ש"קום, קום" ולך לישון במיטה בקרוואן, ואם לא אז חלילה אתה עלול להיפגע מכדורים. גלעד נבהל ואמר: חס ושלום, אל תגיד כך. אבל נתנאל התרצה והלך אתנו.

למחרת לפנות בוקר התברר הנס הכפול. הגענו לבית המדרש לתפילת ותיקין וראינו שמחבלים פרצו אליו בלילה ולא מצאו אף אחד, ובחמתם זרעו בו הרס. הם הסתובבו בבית המדרש ובפנימיות החדשות של הישיבה וחיפשו להרוג ולשפוך דמים אבל לא מצאו אף אחד. הם לא נכנסו לקרוואנים שבהם ישננו וכך ניצלנו.

אנחנו לא רוצים לחשוב מה היה קורה לנו אם היינו נכנסים לפנימיות. אנחנו בוודאי לא רוצים לחשוב מה היה קורה חלילה לנתנאל חברינו אם היה נשאר בבית המדרש. אנחנו יודעים שהרב מרדכי אליהו אהב מאוד את ישיבת "נתיבות יוסף" בחייו, עכשיו אנחנו רואים שצדיקים גם במיתתם קרויים חיים.

טרמפ משמים

מספר ליאור אשד מכולל מר"ץ במבשרת ציון: הסיפור הזה אירע לי, לאחר שהציון של הרב מרדכי אליהו זצ"ל הפך למקום עלייה לאנשים רבים לתפילות ולבקשות. בשעת ערב המתנתי בכביש בר אילן כדי להגיע אל הכניסה לעיר. הייתי כבר עייף, ועלתה בי משאלת לב לה', שכבר יבוא מישהו וייקח אותי לכניסה לעיר.

המחשבה עדיין בראשי, והנה עוצר לידי רכב ובו שתי נשים שגרות מחוץ לעיר, ובפיהן שאלה: היכן הקבר של הרב מרדכי אליהו זצ"ל? התברר שהן היו בטוחות שציונו של הרב הוא בסנהדריה, ועל כן סברו שהן קרובות. הסברתי להן שציונו של הרב הוא בהר המנוחות בכניסה לעיר, שזה מקום קצת רחוק, והצעתי להן שאעלה לרכב ואסביר להן היכן המקום. הם הסכימו, אני הגעתי למקום שרציתי. הסברתי להן כיצד לפנות בגינות סחרוב שמאלה ומשם מיד ימינה. על כך הגיבה אחת הנשים: "כמו שהרב היה פשוט בחייו, כך הוא פשוט לאחר מותו". הסכמתי עם דבריה.

צדיק גוזר והקב"ה מקיים

ב"ה זכינו להתחתן בשמחה רבה, וכמו כל זוג צעיר ציפינו לילדנו הראשון. אבל כל הניסיונות שלנו להרות לא עלו יפה. עשינו בדיקות שונות, עברנו טיפולי פוריות, אבל דבר לא הועיל. כך עברו להן שנתיים וחצי, והתסכול היה גדול. בצר לי הלכתי להתפלל על ציונו של הרב זצ"ל. בתפילתי נדרתי שבע"ה כשייוולד לי בן, אקרא לו על שם הרב.

עברו כמה ימים בלבד, והנה אני חולם שאני בביתו של הרב, והוא והרבנית מקבלים את פניי ומברכים אותי שאזכה לבן זכר עוד השנה. כמה ימים לאחר מכן, והנה עוד חלום, הפעם של אשתי, ובחלומה נולד לנו בן בראש השנה. עוד באותו החודש נפקדה אשתי, ואכן ב"ה נולד לנו בן בחגים. זכינו לקיים את הנדר ולקרוא לבננו על שם הרב, ולימים זכינו שבנו, הרב שמואל אליהו שליט"א, גזר משערות ראשו ב"חלקה".

והעיקר, לא לפחד כלל

מספרת אורה חצרוני: זכינו להיות מחוברים אל הרב זצ"ל בחייו והתייעצנו אתו רבות. כעת אנו באים אל ציונו שבהר המנוחות בתפילות ובקשות.

לקראת הלידה של ילדי התשיעי הייתי אחוזה פחדים קשים והרגשתי שלא אוכל לעבור לידה. נפשית לא אעמוד בזה. דחיתי את הנסיעה לבית החולים כמה שיותר, אבל כשכבר לא הייתה בררה יצאנו בחשש כבד. בדרך התפללתי והתחננתי על נפשי, אך האימה לא עזבה. לפתע מצאתי את עצמי קוראת לרב אליהו ומבקשת ממנו ליווי ועזרה ושיתפלל עלי ועל משפחתי. באותו רגע אחז בי ציר ארוך וחזק, וקולו של הרב הופיע בראשי ואמר "לא לפחד". כך, עם המשפט הזה שחזר על עצמו בכל ציר, נולד ילדנו בקלות ובמהירות ב"ה.

אותו ילד נקרא על שמו של הרב, צפניה אליהו.

אחרי הברית התינוק היה חלש, לא ינק וחומו עלה. דאגתי לו מאוד, ושוב פניתי בתוכי לרב עם בקשה שיתפלל על התינוק. כעבור רגע ראיתי מולי את דמותו של הרב, באופן מוחשי ולא כתמונה, מחייך אלי, מניח ידיים על ראשו של התינוק ומברך. ב"ה הילד נרגע וחזר לבריאותו.

חסידה מנפאל

מספר אלרועי אדרעי מעפולה: אנחנו זוג בעלי שיתוק מוחין, וב"ה יש לנו חמישה ילדים. בגלל מצבנו הרפואי אנחנו נזקקים לעזרה, ולשם כך יש לנו עובדת זרה מנפאל ששמה נירמלה.

נירמלה נמצאת אתנו תשע שנים וחצי, ושמנו לב שהיא חולה מעט מאוד, אם בכלל. אף פעם לא נופלת למשכב, אפילו החום שלה לא עולה יותר מהנורמאלי. פעם שאלתי אותה איך זה שהיא אף פעם לא חולה, והיא השיבה שזה לא מדויק. בגיל חמש היא הייתה חולה, ובגיל 13 היא מתה ומאז היא לא חולה. לא הבנתי מה ששמעתי. מה זאת אומרת מתה? ואם מתה, אז מה היא עושה כאן עכשיו? כשהיא ראתה את התמיהה שלי היא סיפרה: הייתי חולה מאוד, ולקחו אותי לבית-חולים בנפאל. עצמתי עיניים, ראיתי את ההלוויה שלי, ראיתי איך לוקחים את הגופה שלי לשריפה כמו שעושים בנפאל ואז עליתי לגן. בגן ראיתי שלושה סבים זקנים ואז אחד אמר לי: את לא צריכה להיות פה, יש לך תפקיד מאוד חשוב, ומאז ברך אותי ואני לא חולה.

שאלתי אותה: אם אראה לך את התמונה של אותו סבא זקן, תדעי לזהות? היא השיבה שכן. הראיתי לה תמונות רבות של רבנים, אבל על כל אחד מהם היא השיבה בשלילה. אז הראיתי לה תמונה של הבבא סאלי והיא אמרה: הוא עשה לי את זה. הייתי בשוק. מיד סיפרתי לכל החברים שלי. חלק האמינו לי וחלק לא.

באותה תקופה התגוררנו במצפה-רמון, וסיפרתי על כך לרב של העיר, הרב בר-מוחא. בתגובה אמר לי הרב: הרבה זמן אני מתלבט למה האישה הזאת הגיעה אליכם, ועכשיו ברור לי שהיא חסידת אומות העולם. לחסידי אומות העולם יש מקום בין אברהם יצחק ויעקב, ויש סיכוי שהם רואים צדיקים.

מתברר שלחסידת אומות העולם הזאת יש גם כוח ראייה מיוחד. יום אחד, בשנה שבה נפטר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, נירמלה קמה משנתה ואמרה: חלמתי על הרב מרדכי אליהו שהוא נותן לי במתנה שתי בננות, ואני נתתי אותן במתנה לדפנה. הראנו לנירמלה את התמונה של הרב אליהו והיא מיד אמרה לנו שזה הוא שהיא ראתה בחלום. באותו היום עשינו סקירת מערכות והתברר לנו שדפנה אשתי בהיריון ויש לנו שתי בנות.

קורטוב של ישועה

מספר הרב חיים סויסה, עוזרו של הרב זצ"ל: לקראת ההכנות להילולה של הרב זצ"ל בשנת התשע"ו, פנה אלי אדם בשם שמשון פישר והציע שיחולקו קרטיבים לבאים, כי מזג האוויר צפוי להיות חם מהרגיל. השבתי לו שזה נשמע לי רעיון טוב, והוא אמר שהוא מכיר נהג משאית, ויוכל לדאוג שאותו אדם יביא קרטיבים במשאית שלו להילולה.

חולף הזמן ומתקרבים לתאריך, אבל איכשהו גם שמשון פישר וגם אני לא קידמנו את הרעיון הזה. והנה יום לפני ההילולה פנה אלי אדם מבית הכנסת של הרב וסיפר שפנה אליו אדם בשם ש"כ, שעובד בחברה גדולה של… גלידות וארטיקים. הוא סיפר שהוא לא הכיר את הרב זצ"ל ולא ידע מי הוא, אלא שהרב הופיע אצלו בחלום, והוא ניצל את העובדה כדי לבקש מהרב ישועה. השיב לו הרב בחלום: מדוע שלא תגיע להילולה שלי? תגיע אלי ותזכה לישועה. אותו אדם החליט לעשות כך, וכיוון שכאמור הוא עובד בחברה הזאת, החליט להביא על חשבונו קרטיבים. כך זכו באי ההילולה להשיב את נפשם בקרטיב צונן, ואנחנו מאמינים שכך גם הוא זכה לישועה בע"ה.

שידוך חלומי

מספר הרב אשר הכהן ברקו: בתנו הגיעה לגיל 24, וחיכינו לראות אותה כלה. ציפינו והתפללנו. והנה בראש השנה נגלה אלי בחלומי הרב זצ"ל שזכיתי ללמוד ממנו תורה בחיים חיותו והייתי מאוד קשור ודבוק בו ובתורתו.

ובחלום כמו במציאות, ביקשתי ממנו ברכה לדבר מה. הרב ברך אותי כבקשתי, ואחר כך שאל אם יש לי עוד בקשה. ואני ביקשתי זיווג נכון של לבתי. קמתי בבוקר כולי בשמחה כי הרגשתי שהחלום הזה הוא חלום אמת, ובמיוחד שהוא בליל ראש השנה, כמו שאומרת הגמרא. ובאמת מיד אחר ראש השנה פגשה בתי את חתנה, וקצת זמן אחר כך הם התחתנו בשעה טובה. ויהי רצון שכל הבחורים והבחורות הרווקות יזכו לחתונה עם בני זוגן במהרה.

 

כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן

בתקופה מסוימת קיבלתי על עצמי להדליק 40 יום נר לכבודו של הרב זצ"ל ולבקש שילווה אותי. הדלקתי את הנר במשך כמה ימים, ופתאום שמתי לב לכך שכאשר אני חוזרת הביתה, הנר דולק. גם אם הדלקתי את הנר בבוקר ואני חוזרת בשעה מאוחרת בלילה. חשבתי שאולי זה מקרה ולא ייחסתי לזה חשיבות רבה. אבל בשבת קרה דבר שגרם לי להבין שלא מדובר במקרה כלל וכלל. הדלקתי נרות שבת, ועוד שני נרות לרבי שמעון ורבי מאיר כמו שאני נוהגת. בנוסף לארבעת הנרות הללו הדלקתי נר לכבודו של הרב זצ"ל. כשקמתי בבוקר שמתי לב שרק הנר של הרב עדיין דולק. אבל הדבר עדיין לא הדליק אצלי נורה אדומה. שוב חשבתי שאולי מדובר במקרה, אבל בראשי חלפה מחשבה: מעניין אם כשאחזור הביתה בשעות הצהריים הנר יהיה עדיין דולק. אחרי תפילת השבת הלכתי לסעוד אצל אמי וחזרתי בסביבות השעה 13:30. זה היה מדהים. הנר היה דולק עדיין, אבל כעבור שתי דקות כבה. הרגשתי ממש שהרב חיכה לי והוא אומר: אני אתך. ממשיך ללוות אותך.

נהרות של שירה

ליל שבת קודש, פרשת "לך לך" התשע"ו. קהל רב מתקבץ בבית הכנסת "אבוהב" בצפת לשירת הבקשות עם הפייטן הנודע יחיאל נהרי. אלא שיחיאל נהרי לא רק לפייט הגיע, כי אם גם לספר, וכך סיפר: בתקופה ששימשתי חזן בניו-יורק זכינו ואשתי נכנסה להריון. הלכנו להיבדק בבית החולים "מיימונידס", שנחשב בית-חולים מתקדם בניו-יורק. אחרי הבדיקות הודיעו לנו הרופאים שאשתי חייבת בדחיפות לעשות הפלה, כיוון שהעובר פגוע באופן שאין לה אפשרות ללדת אותו.

הבשורה הזאת הכתה בנו קשות, וביקשנו שיפרטו לנו במה העניין והאם אכן המצב הוא בלתי הפיך. או אז הכניסו אותנו לפגישה עם שלושה רופאים בכירים הנושאים בתואר המכובד "פרופסור". הם חזרו על ההודעה ביתר חומרה ואמרו לנו: אל תיקחו את זה קשה. מדובר בהליך קצר של עשרים דקות וכל ה"בעיה" הזאת מאחוריכם. למה לכם לסבול כל החיים עם ילד פגוע? הם הסבירו שהבדיקות הן חד-משמעיות, אין לילד הזה סיכוי לחיות חיים נורמאליים. אבל הם לא הסתפקו בהסבר בלבד, אלא לחצו עלינו לקבל החלטה מיידית. הם טענו שאין לנו רשות מוסרית להביא לעולם ילד שבוודאות יסבול כל חייו.

המעמד הזה היה לנו קשה מאוד. ניסינו להסביר לרופאים הנכבדים מה עובר עלינו. אמרנו להם שעל-פי היהדות אסור לקחת חיים, גם של עובר. הם התנצלו ואמרו שהם לא יהודים והם לא מכירים את ההלכה היהודית, אבל על-פי החוק האמריקני, כל עוד העובר לא נולד אפשר להפסיק את חייו. השיח הזה עם הרופאים היה לנו קשה מנשוא, אבל החלטנו לא לקבל החלטה לפני שנתייעץ עם רבנים שידריכו אותנו מה לעשות.

יצאנו מבית-החולים המומים וכואבים. מה עושים עכשיו? לאיזה רב אפשר להתקשר בנושא כל כך חשוב? לשמחתנו השם היחיד שעלה בדעתנו היה שמו של מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל. בניו-יורק השעה הייתה 21:00, אבל בארץ ישראל השעה היא 03:00 לפנות בוקר! לרגע היססתי האם נכון להתקשר בשעה כזאת, אבל ידעתי שהרב אליהו הוא צדיק ועניו גדול, ועונה על שאלות אפילו באמצע הלילה.

כיוון שלא יכולתי להתאפק עוד עם הצרה הגדולה הזאת, התקשרתי ישירות לביתו של הרב. אחרי צלצול אחד או שניים שמעתי את קולו של הרב מעבר לקו, וסיפרתי לו בדמעות את הסיפור. הרב הקשיב רוב קשב ואמר לי: טוב שלא הסכמתם להפלה. אל תדאגו, הילד הזה ייוולד בריא לחלוטין והוא יהיה ילד חכם במיוחד. תרגיע את אשתך, שלא תדאג כלל כל תקופת ההיריון.

אחרי שתיקה קצרה הוסיף הרב ואמר: הרופאים הללו עשו מעשה שלא ייעשה, ואתה לא הראשון שהם משכנעים אותו להפסיק חיים ולהרוג בלי שום הצדקה. הם הגדישו את הסאה, ואני רואה כי משמים נגזר עליהם כי בתוך שנה מלידת בנך הם ילכו לעולמם.

הרב סיים את השיחה, ואני חזרתי מעוּדד לאשתי ושיתפתי אותה בשיחה המורכבת הזאת על שני חלקיה, המעודד והקשה. אנחנו לקחנו את החלק המעודד והתחזקנו מאוד בהחלטתנו לא להפיל ולא להרוג את העובר הזה, אבל זה לא היה קל. הרופאים המשיכו ללחוץ עלינו להפיל את העובר, וכאשר עמדנו על דעתנו להביא אותו לעולם הם אמרו לנו שאנחנו חסרי אחריות.

חודשי ההיריון עברו עלינו כמטוטלת. פעם חוששים מההפחדות של הרופאים, ופעם מתעודדים מדברי הרב מרדכי אליהו המרגיעים. ככל שתאריך הלידה התקרב, כך גברו החששות. אבל בלידה התברר פעם נוספת שהרב אליהו יודע מה שהוא אומר, למרות שהוא לא ראה את אשתי ממרחק כזה גדול, מישראל, ולמרות שהרופאים בדקו אותה כמה וכמה פעמים באולטרסאונד וכדומה. הוא צדק לחלוטין וב"ה נולד לנו ילד בריא ושלם, מתוק להפליא. לימים התברר שהוא גם חכם, כמו שהרב אמר, אבל באותה שעה חשבנו רק על דבר אחד, שיהיה בריא.

אחרי השמחה של הלידה, נזכרנו בדברים האחרונים של הרב והבנו שכעת צריך להתממש החלק הפחות נעים מדבריו. שלושת הרופאים הללו צריכים לשלם בחייהם על הפסקות ההיריון המרובות שהם כנראה גרמו להן. ובאמת, כעבור ארבעה חודשים מהלידה נהרג אחד הרופאים בתאונת דרכים. צמרמורת עברה בנו כשהבנו שגורל דומה מצפה לשני הרופאים האחרים שלא משנים את דרכם.

כעבור שמונה חודשים מצא את מותו רופא נוסף, הפעם בתאונת מסוק. אבל השלישי נותר בחיים. ידענו שדברי הרב אליהו יתקיימו, אבל לא ידענו איך ומתי. ובאמת ביום האחרון של השנה הוא לקה בדום לב ונפטר. ממש כדברי הרב, בתוך שנה שלושתם ייפטרו מהעולם.

באותו יום התקשרתי לרב מרדכי אליהו לספר לו כי דבריו על שלושת הרופאים התקיימו במדויק. אבל נראה ששכחתי למי אני מתקשר, כי הרב הקדים אותי ואמר: "אני יודע ששלושתם נפטרו, והשלישי נפטר היום". איך לא עלה על דעתי שמי שרואה ממרחק לא צריך את ההודעות שלי?

אבל בזה לא נגמר הסיפור. סיפרנו לכם שזכינו בבן חכם. קראנו לו בשם דניאל, שנאמר עליו ועל חבריו: "יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע". כשבננו היה בן 16 הוא התחיל ללמוד בישיבת "נתיב אריה" בירושלים. מרן הרב מרדכי אליהו היה מעביר שם שיעור מדי חודש, ובפעם הראשונה שבננו היה שם, הרב אליהו קרא לו אחרי השיעור. הבן התפלא, כי עד אותו היום הוא לא נפגש עם הרב אליהו, אבל כשהוא ניגש אל הרב, הרב שאל אותו אם הוריו ספרדים או אשכנזים. הבן השיב שאביו תימני ואמו אשכנזייה. אמר לו הרב אליהו: אם כן, אתה הבן של יחיאל נהרי. הבן נדהם מכך שהוא הכיר אותו בלי לדעת כלל מי הוא, אבל זו הייתה רק ההתחלה, כיוון שבהמשך הדברים הרב סיפר לו את סיפור הלידה שלו על כל חלקיו.

בננו, שלא ידע מכל זה, התקשר אלינו ושאל בקול רועד: האם הסיפור על הלידה שלי נכון? למה לא סיפרתם לי אותו עד היום? השבנו לו כי הסיפור נכון, וכי התכוונו לספר לו אותו לפני החתונה שלו, אבל הנה הוא זכה ושמע את הסיפור מהרב מרדכי אליהו בעצמו. אחר כך הוא שאל האם לרב אליהו יש רוח הקודש. אמרנו לו שלרב אליהו יש הרבה יותר מרוח הקודש, אבל הוא מקפיד להסתיר אותה מאנשים אחרים.

קהל המתפללים בבית-הכנסת "אבוהב" ישב מרותק, שוכח שהוא הגיע לשם לשירת הבקשות. ויחיאל נהרי, בקול נרגש, סיים ואמר: זה אחד מסיפורי הפלא של מרן הרב אליהו שהייתי נוכח בהם, אחד מני רבים.

 

כריכה אחורית

כולנו מכירים את הסיפורים על ריבת האתרוגים של הרב אליהו זצ"ל, ריבה שהייתה מחוללת פלאים בקרב נשים עקרות. יש על כך אלפי סיפורים שנמצאים בספרי "אביהם של ישראל", וכמה מהם גם בספר הזה. הסיפור הבא, שקרה לפני עשרים שנה וסופר לנו רק עכשיו, גרם לנו לחשוב שאולי פענחנו את הסוד שמאחורי הסיפורים הללו.

 

אבי נהרג בתאונה טרגית כשהייתי בן 8. כשהגעתי לגיל 13 רציתי מאוד שיהיה לי אתרוג, אבל באמת לא היה לי סיכוי. עול הפרנסה הכבד נפל על כתפי אמי והמצב בבית לא היה פשוט בכלל.

אספתי אפוא פרוטה לפרוטה כדי שאוכל לקנות לעצמי אתרוג. הלכתי עם "קופת החיסכון" שלי לשוק "מחנה יהודה" וקניתי אתרוג בקופסה סגורה וחתומה שכתוב עליה "מהודר". השמחה שלי לא ידעה גבול. אבל כשהגעתי הביתה ופתחתי את הקופסא, גיליתי שכנראה סידרו אותי. האתרוג לא היה כזה יפה. אבל לא ידעתי להחליט האם ייתכן שקניתי חתול בשק, או שפשוט אני לא יודע ובקי בהלכות האתרוג. החלטתי אפוא לעלות לביתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שגר בשכנות אלינו, ולשאול אותו האם האתרוג שקניתי מהודר.

הגשתי לרב את האתרוג. הרב עיין בו מכל צדדיו ואמר: "כשר". שאלתי: הרב, האם זה לא מהודר? והרב חוזר ואומר: "כשר". נישקתי את ידו ויצאתי מהבית, ולבי כבד עלי. אבל עוד בטרם הספקתי לרדת במדרגות יצא אלי אחד מבני ביתו של הרב וקרא: סליחה, הרב מבקש שתשוב אליו.

חזרתי מיד אל הרב, והוא הביט בי בחיוך ואמר: בוא נעשה עסקת חליפין, תביא לי את האתרוג שלך, הכשר, ואני אביא לך את האתרוג שלי, המהודר.

ממש התביישתי. הדמעות ירדו על פני ואפילו לא עצרתי לנגב אותן. יצאתי מהבית של הרב עם אתרוג ששווה אולי למעלה מאלף שקלים.

למחרת, ביום הראשון של סוכות, קמתי להתפלל בנץ החמה עם הרב מרדכי אליהו. הסתכלתי עליו כאשר הוא הוציא את האתרוג ולא האמנתי. האתרוג שלי, זה הכשר, נמצא בידיים של הרב. הוא באמת החליף אתי. הרב ידע שאהיה בתפילה הזאת, והיה לו חשוב שאראה שהחלפת האתרוגים לא הייתה סתמית, רק כדי לשמח אותי.

מהרב זצ"ל למדתי מה זו אהבת ישראל. הרב מרדכי אליהו, שידע יותר טוב מאתנו מהו אתרוג ומה כוונותיו, בחר לקיים מצוות אתרוג בהידור הכי גדול שרק אפשר, בהידור כזה שלא ניתן להשיג, הידור של שמחת ילד יהודי.
גלילה לראש העמוד